הרצח השקוף: ככה אפשר לרצוח בן אדם בלי עקבות דם

על פי סקר שנערך על ידי המשרד לביטחון פנים, נמצא ש-49% מבני הנוער נפגעו לפחות פעם אחת במסגרת בית הספר מאלימות מילולית, כגון: איומים, השפלות והעלבות. וכן נמצא כי 21% מבני הנוער דיווחו כי הכירו בשנה האחרונה ילד שרצה לשים קץ לחייו בעקבות פגיעה חברתית קשה שחווה, כגון שיימינג, חרם וכדומה.

ואם זה לא מספיק, בסקר רב-לאומי שבוצע על ידי ארגון הבריאות העולמי HBSC (health behaviour in school-aged children) נערך דירוג בינלאומי של רמת השתתפותם של בני נוער בבריונות ברשת, ומתוך 45 מדינות "זכתה" ישראל במקום ה-15, כך ששיעור האלימות המקוונת בארצנו גבוה ביחס לשאר המדינות. במילים אחרות, הלשון והמקלדת עובדות שעות נוספות בפגיעה באחר, רמיסתו והשפלתו – הן בצורה ישירה והן בהתחבאות מאחורי המסך.

מי שיפתח את ארון הספרים היהודי יגלה עובדה די מזעזעת – "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", כך נאמר בתלמוד. חז"ל למעשה מדמים מישהו שעשה שיימינג והשפיל את האחר בפומבי לבין רוצח. רבינו יונה מסביר שיש שני סיבות להשוואה זו: האחת, ברגע הראשון בו חשים בושה גדולה הדם 'בורח' מהפנים וישנו חיוורון, בדומה למראה המת. והסיבה השנייה היא שהסבל שחווה המבויש מר מהמוות. לכן, רבינו יונה כותב שהמבייש את האחר ברבים עבר על 'אבק' של רציחה. וב'ספר החסידים' ביוש לעיני אחרים מכונה "רציחה שאינה נכרת לעיניים".

כאב הבושה הוא כל כך נוראי, ולא במקרה אנשים שמספרים על השפלה שחוו מוסיפים ואומרים "רציתי שהאדמה תבלע אותי". ההשפעה של השפלות איננה רגעית וחולפת, ובחלק מן המקרים היא יכולה לשבור את נפשו של המושפל, ללוות אותו לאורך כל חייו ואף לגרום לו לנזק שישפיע על כל תחומי חייו. כשחושבים על זה, לא ממש קשה להבין למה משווים בין השפלה פומבית לרצח של נפש. וכאן המקום לומר – יש מישהו שאתם מכירים שעובר חרם או שיימינג? עשו מה שביכולתם כדי לעצור את הכאב, ועליכם ייאמר "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".