"אמא, עכשיו עשינו מעשה גדול, הקשבנו למישהי שהיתה זקוקה לכך"

מכירים את האנשים השקופים, אלה שמתייחסים אליהם פחות? אשמח לשתף אתכן בסיפור אישי שלמדתי מבני.

בפורים השנה, דיברתי איתו בדרך לבית רפואה כמה חשוב לעזור לכל אותם אנשים שמרגישים בודדים. דיברנו על אותם אנשים שאף אחד לא מתייחס אליהם, ועל כך ששמחת פורים אמיתית היא כשמשמחים את הזולת, וראוי לחפש אנשים שלא זוכרים אותם. תוך כדי השיח המשמעותי שניהלנו, בני בן ה-9 ביקש שאעצור. "מה קרה?", שאלתי אותו. הוא אמר לי "תראי אותו", והצביע על מישהי ששנים הולכת ברחובות, עזובה, בלי מחסה ובית, ואמר לי "בואי ניתן לה משלוח מנות". אמרתי שאנחנו בדיוק בדרך לחלק את המשלוחים שתכננו. לא היה נעים לי לומר לבני שבאיזשהו מקום זה קצת מרתיע אותי, להתקרב לאישה כזו, ששערותיה ובגדיה הראו כמה זמן עבר עליה בלי מקלחת.

אך הוא אמר לי בפשטות: "אבל אמא, את הסברת עכשיו שחשוב להביא דווקא לאלה שאין להם...". תפס אותי על חם בני היקר... בשביל החינוך, שיניתי כיוון והתקדמתי לעברה, יוספי שלי הלך ונתן לה את משלוח המנות ואת עלון הידברות בפנים (אגב, מי היה מאמין שכבר הגענו לגיליון ה-600, מי יודע כמה נשמות טובות העלון הזה כבר שימח לאורך השנים), והיא היתה מאושרת עד הגג: "וואו, זה בשבילי? תודה רבה, איזה יופי!". פתאום קלטתי כמה היחס היה משמעותי עבורה, ואיך בשניות אנחנו מפספסים עזרה לאנשים שנמצאים לידנו, רק בגלל שאנחנו חוששים מהם. היא החלה לדבר איתנו. לא זוכרת בדיוק על מה דיברה, אבל היא אמרה משפטי חוכמה של ממש. "ממה את מתפלאת?", שאלתי את עצמי. איזה אנשים חיצוניים אנחנו לפעמים... ואז אמרתי לעצמי, שזה משלוח המנות האמיתי שלנו אליה. שיש מי שיקשיב לה עשר דקות.

תכל'ס, כולנו קרוצים מאותו החומר. כולנו רוצים שיקשיבו לנו. רוצים יחס, אהבה, לדעת שרואים אותנו, שאנחנו נחשבים.

אחרי עשר דקות המשכנו בדרכנו, ובני מיד אמר לי: "אמא, עכשיו עשינו מעשה גדול, הקשבנו למישהי שהיתה זקוקה לכך". וגם הענקנו לה מזון רוחני.

שמחתי שבני קלט מהו מעשה גדול, שכן הדברים הגדולים מתבטאים דווקא בדברים הקטנים. הלוואי ונזכה תמיד להקשיב זה לזה.

כשנכנסנו לבית הרפואה, פגשנו כמה נשים אדירות. אחת מהן לא יוצאת לי מהראש... לבת שלה גילו בגיל שנתיים וחצי מחלה חשוכת מרפא. פתאום היא הפסיקה לדבר, ללכת, לשבת... כיום היא בת חמש וחצי, וזורחת כמו השמש. איזו ילדה מתוקה!

כשנכנסתי עם בני, והבאנו לה משלוח מנות, החיוך שלה האיר את החדר. כשאמא שלה סיפרה לנו על המחלה שלה, היא סיימה: "אבל ב"ה, הכל טוב. תראי איך היא שמחה. היא האור שלנו בבית". והבת, שמבינה הכל, המשיכה לזרוח. החיוך שלה לא מוסבר מבחינה שכלית: היא שוכבת במיטה, ללא יכולת לדבר, להגיב, להזיז את ידיה או רגליה, אפילו ללא יכולת להשמיע קולות. אבל היא מחייכת, ועוד איזה חיוך.

לאחר שפגשתי בילדת החיוכים, התחדד לי המשפט: שלא הסיבות ישמחו אותך, אלא הבחירה שלך לשמוח, היא תעזור לך למצוא סיבות לשמוח.

שנזכה לשמוח מכל סיטואציה, ולעשות דברים גדולים באמת, שנמדדים דווקא בפעולות הקטנות.