שנתיים לאסון מירון | פצוע האסון: "התחלתי לאבד הכרה"; המציל: "ראיתי יד נסגרת והסתערתי"

הם היו שם, בזירה של האסון האזרחי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל: האחד, הרשל מורגנשטרן, במסגרת כובעו כחובש; והשני, משה הלפגוט, כאחד מהחוגגים בהילולה שהסתיימה בטרגדיה.

"זו הייתה השנה הראשונה שלי במירון. אני זוכר היטב את שאירע שם", מספר לנו הלפגוט, אברך חסידי מהעיר קריית גת. "הגעתי למקום נרגש, בגלל שבחסידות גור שאליה אני משתייך לא שולחים בחורים למירון, ואני, שהתחתנתי חודשים ספורים בלבד קודם לכן, ניצלתי את ההזדמנות הראשונה לאחר בר המצווה – כדי להגיע יחד עם כל בית ישראל לציונו של התנא האלוקי".

הלפגוט הגיע למירון יחד עם שלושה חברים. הם נכנסו להר, התפללו, ולאחר זמן מה החליטו להגיע להדלקה המרכזית של חסידות תולדות אהרון. "התחלנו לעלות לעבר מקום ההדלקה של החסידות, כשאנו מתקדמים מהמפלס התחתון לעבר גשר ר' דוב. לא ידענו שבאותה עת ההדלקה הגדולה עומדת לקראת סיום וההמונים מתחילים לעזוב בדיוק באותה בדרך שבה אנו מתכוונים לעלות, אבל גם אם היינו יודעים, לא נראה לי שהיינו משנים את התוכנית. מי יכול היה להאמין כי הדוחק עלול להוביל לאסון כה כבד?", הוא תוהה רטורית.

"התחלנו לעלות", ממשיך הלפגוט, "אלא שאז הדוחק החל להתגבר. לצדנו עלו עוד עשרות אנשים, וממעל החלו לרדת המונים-המונים. הדוחק שנוצר בעקבות כך היה עצום, והבנו שכבר לא נצליח להיכנס אל טקס ההדלקה. על כיוונים טרגיים, כמו זה שנתקשה לצאת משם בריאים ושלמים, לא יכולנו להאמין באותה עת".

לאור המצב שנוצר, הם החליטו להישאר בשלב זה על גשר ר' דוב ולא להיכנס לתוך מתחם ההדלקה עצמו, זאת בכדי לנסות ולהשתתף, גם אם מרחוק, בהדלקה המרכזית של החסידות הירושלמית.

"מקץ מספר שניות נוספות נראה היה שנגמרה ההדלקה, והמוני אנשים החלו לצאת מהמתחם", הוא מגולל את הרגעים הקשים בהם הכל החל. "הדוחק שנוצר היה נורא, והבנו שעלינו לעזוב את המקום במהירות האפשרית. התחלנו לרדת כלפי מטה, כשאנו צועדים על המדרון שיוצא החוצה. אני צעדתי ראשון, בעוד שני חבריי מתקדמים מאחוריי. המיקום שלי –  יתברר לי מאוחר יותר – היה בעוכריי".

הרשל מורגנשטרן (באמצע)

"דחיפות שלא חוויתי מעולם"

"אומנם תכננו שיהיו קצת דחיפות", הוא מסביר את שאירע באותם רגעים, "אבל הדחיפות שהיו שם הם כאלו שלא חווינו מעולם ולא חשבנו שנחווה אי פעם. אלו היו דחיפות שמונעות מאדם לעמוד על רגליו". כתוצאה מכך הם החלו להיסחף. "פשוט 'נסענו' עם ההמון, וכך הגעתי עד המדרגות, שם התחוללה הזירה השנייה של האסון. זה קרה בתוך שניות ספורות, כאשר ברגע אחד אני מבין שאנשים שם מתחילים ליפול זה על זה, ואני כבר הבנתי כי אסון ניצב בפתח".

לאחר מספר שניות, הלפגוט נפל גם הוא לצד ההמון. "מעליי נפל אדם נוסף שמחץ את גופי, בעוד אני נותרתי חצי עומד-חצי שוכב מעל המדרגות, כשמתחתיי שורה של אנשים. עד עתה איני יודע מה עלה בגורלם של אלו ששכבו מתחתיי".

במשך שניות ארוכות שכב הלפגוט בזירת האסון. "למעשה, האמנתי שאלו הרגעים האחרונים בחיי, אך למזלי היה לי מעט אוויר, בגלל שהייתי עם הראש מחוץ לערימת האנשים, אך יחד עם זאת היכולת לנשום אט-אט אבדה לי". הוא ראה לצדו אנשים שנפטרו או כאלו שעמדו רגעים לפני פטירתם, והבין כי הוא חלילה הבא בתור. "אפילו לקרוא קריאת שמע לא יכולתי", הוא נזכר בקול רועד.

בשלב זה הלפגוט איבד את ההכרה, כך שהוא אינו יודע מה קרה באותם רגעים בהם שכב מעולף. מי שמשלים לנו את התמונה הוא הרשל מורגנשטרן, ששהה באותו זמן במוקד 'איחוד הצלה' הסמוך. "אני משמש כחובש בכיר ב'איחוד הצלה'", הוא אומר. "בשעת האירוע ישבתי עם ארגז הציוד, כאשר הגיע אליי כונן אחד וצעק שאביא לו את מכשיר הקשר המנהלתי. בתחילה סירבתי. לא מביאים לכל אחד את המכשיר אלא אם יש לכך אישור מגבוה, אך הוא צעק לעברי 'יש אר"ן'. חשבתי שהוא מגזים, אך כאשר פתחתי את מכשיר הקשר שמעתי זעקות, ולכן נעניתי לו, אם כי עדיין לא הבנתי עד כמה המצב מורכב.

"לאחר מכן מיהרתי לקחת את תיק העזרה הראשונה ולרוץ למקום. עשר דקות לאחר שהגיע הדיווח הראשוני יצאתי אל הזירה בריצה מהירה. את הדרך לזירה עשיתי כשאני רץ יחד עם כוננים נוספים, כאשר אנו נושאים עמנו אלונקות. התיעודים שלנו כשאנחנו רצים כך יהפכו לאחר מכן לחלק מזיכרון האסון בקרב הציבור", הוא מציין.

"בתוך שבעים שניות בערך מאז הקריאה הגעתי לזירה. משהגעתי לשם עיניי חשכו. בדרך לשם עוד חלפו במוחי תסריטים שונים, כמו נפילת טריבונה או כל דבר אחר, אך את הזירה שאליה הגעתי לבסוף לא יכולתי לדמיין בחלומותיי השחורים ביותר: לעיניי נגלתה ערימה של אנשים בגובה של כמטר וחצי ששוכבים זה על גבי זה, חלקם אינם בין החיים כבר. אין מה שיכול להכין אדם לכזה דבר. למרבה החלחלה, אפילו צעקות כבר לא נשמעו כאשר הגענו. השוכבים כבר לא יכלו לצעוק, אם בגלל שנהרגו או נפצעו אנושות, או בגלל שכבר לא היה להם די כוח לכך.

"באותם רגעים קשים אני רואה יד שמתחילה להיסגר. הבנתי שמדובר באדם שכעת מאבד את ההכרה. האדם הזה, שלימים התברר לי כי כמשה הלפגוט, שכב מעל רוב האנשים. החלטתי לנסות ולהצילו, מתוך הבנה כי ברגעים אלו כל רגע הוא קריטי להצלתו. לצדי עמד שוטר ושכנעתי אותו שיעזור לו. הוא סירב תחילה, ושאל 'מדוע דווקא אותו', אך אני התעקשתי. הבנתי כי לאותו אברך צעיר יש כ-10 שניות להיחלץ משם, כאשר כל שניה שחולפת מפחיתה כ-10% מסיכוייו לחיות – אם אני מחשב את הזמן שיעבור מאז שנצליח להוריד אותו מהערימה ועד לביצוע ההחייאה בפועל.

"לפני שביקשתי להצילו הייתה לי התלבטות אומנם", הוא מספר מעט על הלך הרוח המצמרר שהיה שם באותם רגעים קשים. "הסיבה לכך היא כי כדי להגיע אליו הבנתי שאצטרך לוותר על אחרים. הדילמה הייתה נוראית ואינני מאחל אותה לאף אחד, אך לבסוף החלטתי לחלץ אותו. משכנו אותו, אני והשוטר, בכוח רב, והצלחנו להוציא אותו מהערימה. לא ביצעתי בו החייאה, אלא המשכתי הלאה כדי לחלץ אנשים נוספים, כאשר אני מותיר אותו לטיפול החובשים שהיו מאחוריי. כך המשכתי מאדם לאדם, ולאחר מכן גם ביצעתי במקום שמונה החייאות, שבסיומם התעלפתי מתשישות ומטראומה גם יחד.

"באותם רגעים לא היה לי פנאי לחשוב מה עלה בגורלו של האברך הצעיר שהוצאתי מהערימה. אך לאחר מספר ימים מהאירוע, כאשר שחזרתי את שעברתי שם באותם רגעים קשים, הסתקרנתי מאוד לדעת מה עלה בגורלו".

בשלב זה הלפגוט ממשיך בסיפורו. מסתבר כי לאחר שמורגנשטרן חילץ אותו מהערימה הוא חזר להכרתו. "התעוררתי סמוך למדרגות", הוא מספר. "חשתי כאבים בכל גופי. לאחר מכן יתברר לי כי הרגל שלי הייתה מרוסקת, והייתי פצוע גם באזורים נוספים. בגלל שהייתי בין הראשונים שחולצו, הייתה לי את האפשרות להתפנות מהזירה באמבולנס בתוך זמן קצר. כבר כשהייתי בדרך הבנתי את גודל האירוע, ובבית החולים כבר סיפרו לי כי רבים מאלו שניצבו לצדי נפטרו".

במהלך השנה הראשונה לאסון נאלץ הלפגוט לעבור שורה של טיפולים. "לאחר ניתוח שעברתי ברגל, הגיעו חודשים של טיפולי פיזיותרפיה, ביקורים אצל אורתופדים וצילומים חוזרים ונשנים. החוויות משם עדיין לא נגמרו", הוא אומר. הלפגוט מוסיף, כי עד עתה הוא איננו מבין כיצד זכה להינצל בעוד אחרים נותרו מאחור: "את האירועים משם אני לוקח עמי מאז. הזיכרונות אינם משים. יש לי סיבה נוספת לזכור את האסון – כיום אני הולך על רגליים בריאות, ויודע שזה לא מובן מאליו".

ובכל זאת, להלפגוט חשוב להמשיך ולהגיע למירון: "אני מעוניין להגיע לשם כדי להודות לקב"ה על הנסים והחסדים אשר עשה עמדי". ואם כבר להודות, הוא אומר בדמע כי האירוע ההוא הציג לו את הפנים היפות של עם ישראל: "פגשתי המון אנשים טובים באמצע הדרך, כמו מאיר לוי, ידידי, שעל אף שהיה פצוע התעקש להגיע עמי לבית החולים; רב בית החולים זיו, ישראל קופילוביץ, שנתן ועזר; ישראל קליין מאגודת ישראל, שגם כן עזר לאורך כל הדרך; ועוד הרבה אנשים שבאו לבית החולים כדי לתת לנו אוכל וציוד".

לאחר רגע של מחשבה מוסיף הלפגוט: "וכמובן שמעל הכול אני חב תודה מיוחדת לקב"ה ולשליח המיוחד ששלח להציל אותי, איש 'איחוד הצלה' מורגנשטרן שהציל את חיי". את התודה הזו מורגנשטרן שמע מקרוב, לאחר שפגש בעצמו את הלפגוט. לשאלתנו כיצד נפגש עמו, הוא נזכר שלאחר האירוע במירון סיפר לידידיו את שעבר: "בשלב מסוים פגשתי את בן הדוד של הלפגוט שהוא ידידי, ושיתפתי גם אותו במה שעברתי במירון. בן הדוד נדרך ומיהר לבדוק האם זה בן הדוד שלו. לאחר כיממה הוא שלח לי את תמונתו של הלפגוט, ולמרות שהוא היה נראה אחרת באותם רגעים הצלחתי לזהות אותו מיד. בימים שלאחר מכן מיהרתי לעלות לביתו ולבקרו. הייתה זו פגישה מרגשת, שככל שאתאר לא אצליח להבהיר עד כמה היא הייתה מרגשת. המעגל מבחינתי נסגר כאשר נולדה לו בת תקופה קצרה לאחר מכן. בזכות הקב"ה ששלח אותי להצילו היא לא נולדה כיתומה רח"ל", הוא אומר בהתלהבות.