"תכננתי איך אני מעיף את הבן הסורר החוצפן הזה, את פורק העול הזה"

אני בנימין (41) מאשדוד, אב ל-7. הסיפור שלי הוא על ינון, הבן הבכור שלי.

הכל היה לפי התוכנית ולפי הציפיות שלי. בתלמוד תורה הוא לא היה מקבל ציון פחות מ-100. אני הייתי מאושר, עד כדי שכבר התרגלתי לזה, כי מבחינתי זה ככה צריך להמשיך, ויש לי בן כשרוני שעושה לי נחת.

ואז בישיבה הקטנה, החל השינוי. הוא כבר הרגיש לא שייך לישיבה בה למד, היו לכך כמה סיבות, והראשונה שבהן, היא ההתעקשות שלי לשלוח אותו לישיבה שגדולה ממנו בכמה מידות. ולפני שהספקתי להציע מסגרת אחרת הוא כבר החליט שאין לו כוח לזה יותר. הוא רוצה להיות בבית, וזהו.

לא התרגשתי, ונתתי לו להיות בבית עד שהתייבש. אבל ינון לא התייבש, אלא הרגיש עם זה הכי טוב שבעולם. הוא פשוט נתקע בבית, והיה קם מאוחר, ופעמים רבות בצהרי היום. זה היה אוכל אותי, זה לא נתן לי מנוחה. הוא היה מבקש ממני כספים לכל מיני מותרות, ואני הייתי נותן לו כדי שהמצב לא יהיה גרוע יותר.

רעייתי, חיה, הייתה סבלנית מאוד והכילה אותו בכל מעשה שעשה, רק אני הייתי קם בבוקר, נושך שפתיים על פריקת העול שלו, הייתי אוכל את עצמי ואפילו מדיר שינה מעיני לילות ארוכים. בפרט שהמדיניות שלה הייתה הכלה ברורה, והוא הרגיש טוב מדי בבית ועשה כל העולה על רוחו.

כשהמצב הדרדר יותר וכלום לא עניין אותו, החלטתי לבודד אותו ולתת לו חדר לבד בכדי שלא ישבש את הקו הברור בביתי. לא יכולתי לתת לו להיות עם האחים שלו, זה לא היה אפשרי במציאות בה הוא היה חי. רק שתבינו: הייתי רואה אותו בבוקר משחק במחשב, בעוד כל הילדים בבית מתארגנים למסגרות הלימוד, או כשהייתי חוזר בצהריים מהכולל הייתי רואה אותו עדיין יישן.  ועם כל הקושי, החלטתי לשתוק כלפי חוץ, אבל בנפש פנימה, לא היה סוער ממני.

עברה שנה ושוב דבר לא השתנה. הרגשתי שאין תוצאות, ואני רק מטפח את הבן הסורר שלי. כי ככל שהוא גדול עוד קצת מגיעים לו רעיונות חדשים. הייתי תמיד אומר לרעייתי: "נו, מה שווה כל השתיקה שלי, וכל הטיפוח וההכלה שלך, הנה, הוא רק נהיה גרוע יותר".

דווקא בגלל שרעייתי אישה חכמה ואינטליגנטית מאוד, באה מבית מלומד מאוד, ועוסקת בחינוך שנים רבות, היא הייתה תמיד מסבירה לי שלכל דבר לוקח זמן, והזמן עוד לא הגיע וצריך להמתין בסבלנות, ובאיפוק גדול. החלטתי ללכת על זה, רק הודעתי לה: "אני לא קשור לכל הירידה הרוחנית הזו, ואין לי שום קשר להטבות ולטיפוח שאת מטפחת אותו".

חיה נפגעה מאוד מהמילים הללו, אבל לא יכולתי שלא לומר אותם.

אבל זה רק הלך והחמיר. הוא היה מסתובב בלי כיפה בבית, ורואה סרטים במשך הלילה כאילו אין מחר. אם מי מהאחים היה נוגע במשהו שקשור אליו, הוא היה צועק ומתלהם. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל הגעתי למצב שבכל מפגש עם ינון, הייתי מתמלא בעצבים. הרגשתי איך הוא סוחט ממני את הלב, ואת הכוח והגוף מאמא שלו. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי.

ואז הגיע שלב של שינוי הלבוש שלו. הוא היה יוצא עם קפוצ'ון וטרנינג לרחוב, ועושה לי פדיחות ובושות. הוא שמח וצוהל, ואני רק הולך ומתעצבן ברמה הגבוהה ביותר. לא ידעתי מה לעשות, בפרט שהתביישתי לשאול אנשי מקצוע, כי לא רציתי להאמין שזה הבן שלי, ועליו אני מתייעץ. עוד תסמונת הכחשה.

יש לי שכן, קוראים לו ר' אריה, שבמשך הזמן ראה עם מה אני מתמודד. ערב אחד טרם נכנסתי לביתי, הוא בא אלי ואמר לי: "תקשיב לי מה אני אומר לך, הילד הזה הולך להרוס לך את החיים. תראה איך אתה נראה, חצי בן אדם". המילים שלו העלו לי את הטמפרטורות לשיא, והוא המשיך. "תראה, הבן שלי חזקי, התחיל לשנות כיוון, באתי אליו עם מזוודה, אמרתי לו בצורה ברורה 'תארוז לך כמה חפצים ותעוף מהבית שלי'. ואני שלם עם מה שעשיתי. כי בבית שלך אתה חייב לתת גבולות, ולדעת את האויב".

המילים הללו בכלל תדלקו לי את המוח והעלו לי את העצבים. כבר בחדר המדרגות, תכננתי איך אני מעיף את הבן הסורר החוצפן הזה, את פורק העול הזה, את הנער הזה שבני הבית נרתעים מכל צעקה שלו. את האגואיסט הזה ששינה כיוון קיצוני כל כך, והפך להיות בהמה בצורת בן אדם.

נכנסתי הבייתה, ומשהו הרס לי את התוכנית. חמי וחמותי הגיעו לביקור.

נכנסתי לחדר שלי, רותח מזעם. המילים של ר' אריה עשו את שלהן, הייתי מוסת ברמה הגבוהה ביותר. רציתי להיכנס לחדר, ולבצע את זממי, אבל נוכחותם של האורחים מנעה זאת ממני.

הכל אודות איציק

יום אחרי, הייתי בחתונה. לצידי יישב ישעיהו (40) חבר מהישיבה בה למדתי, לצידו ישב בחור ישיבה במלוא הדרו. שאלתי אותו בין הדברים מי זה היושב לצידו, והא ענה לי משפט מעניין: "זה הנס הכי גדול שלי, איציק". ואז הוא מספר לי כאילו נשלח משמיים: "זה הבן שלי השני, הוא הנס הכי גדול שלי לא בגלל הגיל שלו, אלא בגלל מה שעברתי איתו".

"הבן הזה עשה לי את המוות בבית, ירד לתרבות רעה ועשה מה בא לו, והגיע למקומות הכי מזעזעים שניתן. מה שנשאר לי היה רק לשבת עליו שבעה במושגים הקיצוניים. הלבוש, התספורת, המילים שיצאו לו מהפה... ועוד דברים שאחסוך ממך.

"אני נהרגתי בכל יום מחדש, לא ידעתי את נפשי", הוא סיפר בפנים חתומות.

"ואז החלטתי לקבל אותו איך שהוא. זה לא היה קל, אבל זו החלטה שהגיעה מאהבה גדולה אליו. חשבון פשוט נתן לי להבין, שאין מצב לגרום לו להיות טוב יותר מבחינה רוחנית בצורה אחרת. ולכן נתתי לו מקום בחיי. זה החל בזה שסיכמנו בנינו, שאין דבר כזה לצאת מהבית בלי חיבוק מאבא. בתחילה הוא לא הבין מה עובר עליי, אבל ככל שהתמדתי בזה, זה הגיע למצב שהוא היה ממתין לחיבוק שלי.

"כשהוא היה חוזר בליל שבת בשעות מאוחרות אחרי שהיה מטייל עם חבר מרעיו נוער השוליים המשודרג של השכונה, גם אם אני הלכתי לישון, הייתי קם במיוחד לשבת איתו על צלחת טשולנט וקולה קרה. מדברים, צוחקים, בדיחות, פוליטיקה, ועל כל מה שהיה בא לו.

"כך הייתה תקופה ארוכה, והוא עדיין נשאר אותו דבר. ואני המשכתי עם זה במלוא האהבה. גם שכבר היה קשה להכיל, הבנתי שזה מה שהקב"ה רוצה ממני עכשיו. תמיד שיננתי לעצמי, אני חייב להיות קודם כל אבא, ואחרי זה מחנך.

"זה היה סוג של החזרת אמון, ומבחינתי היה ללכת על זה עד הסוף, וכך עשיתי. גם אם הוא היה צריך כסף וידעתי שזה הולך לקולנוע או לקנות משהו לאחת הבנות שהוא בקשר איתן, אותי לא עניין כלום, אני המשכתי להתנהג איתו כמו אבא לכל דבר.

"ההמתנה קשה, אבל שווה. רק אחרי שנתיים קרה משהו מעניין: הוא גילה עניין והתחיל לאכול איתנו גם בשבת בבוקר, אני מתכוון שהיה קם, שוטף פנים, ואוכל. חשוב שתבין, הוא לא חזר לעצמו אפילו באופן חלקי, וגם לא ציפיתי לזה. מה שרציתי, זה את הבן שלי בחזרה אלי, למקום שלו הטבעי, איך שהוא עכשיו ובלי תנאים.

יום אחד הוא התחיל לשתף אותי שהוא מעוניין להתחיל לעבוד במשהו, במקום לשרוף את הכסף שלי ואת הזמן שלו. חבר שלי סוכן ביטוח, אז ביקשתי ממנו שיעסיק אותו, והוא התחיל לעבוד אצלו. ואז קרה משהו מעניין: באופן אוטומטי הוא חזר להניח תפילין מידי פעם שהיה קם לעבודה. זה פשוט ריגש אותי, ונתן לי נחמה, שהנה לא הלכה לחינם כל הסובלנות שלי.

"ערב אחד יצאנו יחד כמו איזה שני חברים לאכול משהו, הוא פנה אלי: "אבא, אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל תענה לי בכנות", הייתי במתח, והוא המשיך: "היית רוצה כלה כמו מיכל, הבת של מירי השדכנית?". אני הכרתי את המדוברת, ידעתי את מצבה הרוחני, שהוא לא משהו, אבל מיד עניתי לו: "כן, בחורה טובה, למה לא?!". ואז הוא אמר לי: "ראית אותה פעם?", הנהנתי בחיוב. והוא שאל אותי: "ראית איזו יפה היא?". לא התבלבלתי ועניתי לו: "כן, היא אכן בחורה יפה".

"הוא היה בהלם מוחלט, ואמר לי: "אבא, אני חייב להשיג אותה, אני רוצה להתחתן איתה. אבא, יש מצב שאתה מדבר עם אבא שלה, וסוגר לי את העניין?". אכן, עשיתי את זה, והחתונה הייתה מרגשת מאוד בפרט עבורי. גם בעומדי תחת החופה, לא האמנתי שזה קורה. הבן שלי נמצא איתי, נכון, הוא כבר לא בחור ישיבה, ואשתו לא באה מסמינר כל שהוא, ושניהם כרגע בעננים, אבל הוא אצלי, וזה מה שחשוב.

"ביום החתונה הוא השאיר מכתב בחדר שלו, ובשפה שלו. מכתב שגרם לי לבכות ללא הפסקה.

לחבר הכי טוב בעולם, אבא.

תודה רבה על האפשרות שנתת לי לחזור אליך. אתה פשוט גבר אמיתי, ואני גאה להיות הבן שלך. סליחה על הפדיחות שעשיתי, סליחה על הצער שהיית מוכן לסבול עבורי, על השתיקה ועל הגבורה לקבל אותי.

אבא יקר ואהוב, אני בוכה עכשיו, כן ממש עכשיו שאני כותב את המילים הללו, אני מתרגש כל כך. אבל לא על מה שעשיתי לך אני בוכה, אלא על מה שאתה לא עשית לי.

אוהב הכי שבעולם

איציק

"עכשיו, הוא עובד עדיין בביטוח של חבר שלי בבוקר, ולומד בכולל אחה"צ. הוא עשה מהפך בחייו ובביתו, ואני מספר לך את זה ואני אומר לך, זה הנס הכי גדול שלי, כי אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מתנהג אחרת".

עד כאן הסיפור של ישעיהו.

* * * *

לי היה קשה לקבל את הסיפור הזה. אבל לפחות את התוכנית להעיף אותו מהבית, כמו שעשה ר' אריה השכן, גנזתי. המשכתי לשתוק, ולכל כל מי שניסה לדבר איתי בעניין הייתי אומר בצורה ברורה: "קשה לי לקבל אותו, אני לא אתן לו לעשות כאן מה שבא לו, ולטפח את ההתנהגות המטורללת שלו". כן, אלו היו המילים שלי.

יום אחד, נכנסתי הביתה בצהרים. על השולחן בסלון היה דף, עליו היה כתוב:

אבא, אני עזבתי. עכשיו יהיה לך שקט.

אני לא מאמין שאני בכלל מעניין אותך, כי אני כאן בבית תקופה ארוכה, ומילה אחת לא דיברת איתי עד עכשיו.

תעשה לי טובה, אל תחפש אחרי, העיקר שיהיה לך טוב. רק שחרר לי את החיים, עזוב אותי לנפשי. תן לי לחיות באמת, וללכת למקום שטוב לי.

תשמור על אמא. היא מסכנה מאוד בגללך.

שלום ולא להתראות.

הייתי בבית לבד. תפסתי את ראשי הכי חזק, לא לזה ציפתי, לא לזה האמנתי שזה קרה לי.

* * * *

ינון כיום נשוי ואב לשתי בנות, ואינו שומר תורה ומצוות. כשהם מגיעים אלינו לשבת, הוא מגיע עם כיפה, והיא מנסה כמה שיותר להצליח לבוא אלינו בלבוש הולם. אני פספסתי אותו גם בזמן שהתחננו אלי רבים וטובים, ביניהם ישעיהו ידידי הטוב, שאצליח לקבל אותו.

במשך הזמן שמעתי שהוא אמר למישהו שדיבר איתו בדיוק אחרי שעזב את הבית: "אני אראה לאבא שלי את הכיוון, ובהורדת הידיים הזו, אני הולך לנצח". משפט שפגע בי כל כך, ונתן לי להבין באיזו ילדות נהגתי.

חיה תמיד בוכה כשאנחנו מדברים על זה, וכל הסליחות שבעולם שאבקש ממנה, לא יועילו. 

בקשה אישית מלב של אבא

אני מתחנן אליכם, הורים יקרים, תקבלו את הבן או הבת שלכם איך שהם, פשוט לאהוב אותם וזהו. אני אוכל את עצמי ומנסה לחזק את ינון בכל דרך להיות חלק משומרי התורה, וזה לא קל, כי מערכת היחסים בינינו עכורה. להחזיר את האמון בינינו ייקח המון זמן.

והכי חשוב, אל תעשו זאת רק בגלל שתחששו שהוא יהיה חילוני יום אחד, כי עוד הרבה לפני השיקול הזה, אתם הורים שמחויבים לאהוב ולטפח את הנפש השברירית של הילדים שלכם. על זה, לא תוכלו לסלוח לעצמכם.