סיון רהב מאיר: האם הידיעה הזו גורמת לכם להתחיל את היום אחרת?

בשבת האחרונה קראנו בתורה שלוש מילים מפורסמות וקשות ליישום: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ – כָּמוֹךָ. אבל איך עושים את זה? איך לאהוב את השני כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו? האם זה בכלל אפשרי?

1. האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי הציע להגיד את זה כל בוקר: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ". לפתוח כל יום במודעות למשימה הזו.

2. יש כלל יסודי: "אחרי הפעולות – נמשכים הלבבות". פרשנינו ממליצים לפעמים לא לחשוב יותר מדי, אלא פשוט לפעול: לעשות למען החבר דברים טובים, לדאוג לו, לתת לו צדקה, לעזור לו, לחפש מה ישמח אותו. ככל שהנתינה גוברת – האהבה גוברת. פשוט לעשות טוב.

3. רבי חיים בן עטר אומר לשים לב להמשך הפסוק. זה המשך פחות מוכר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'". ואהבת לרעך כמוך – כי אני ה', כי אלוקים ברא אותך ואותו. ואם שניכם נבראתם בצלם אלוקים, זה אומר שיש לכם אותו בורא, אותו אבא, אתם אחים. אז איך אפשר לא לאהוב מישהו שדומה לך כל כך, שבשניכם יש ניצוץ אלוקי?

שנזכה לאהוב ככה, או לפחות לנסות יותר.

כלות התנ"ך מדברות

כל כך הרבה אנשים התרגשו משתי הזוכות הטריות בחידון התנ"ך העולמי, כלת התנ"ך אמונה כהן והסגנית שלה, נטע לקס. אתמול ראיינתי אותן יחד בסדנת הזום "נפגשות", ושמעתי כמה מסרים וסיפורים: מתברר שהן למדו ביחד שעות רבות. מאחורי הקלעים היה ברור שהן המועמדות המובילות. "תכננו לנצח ביחד", גילתה אמונה. "ממש רצינו שיהיו שתי כלות תנ"ך שיענו נכון על הכול, עד הסוף. קיווינו שזה יהיה מקום ראשון כפול, שאפשר ששתינו ננצח. גם מקום ראשון משותף הוא עדיין מקום ראשון".

אבל בסוף, אמונה ניצחה. "עושים עניין גדול מהחיבוק שלנו אחרי שהפסדתי", אמרה נטע, "אבל זה היה הכי טבעי לנו לפרגן ולשמוח ביחד. וחוץ מזה, שתינו פשוט הרגשנו הקלה גדולה שזה נגמר".

במהלך כל החידון אמונה טעתה רק בשאלה אחת. "אני יודעת את התשובה לשאלה הזאת, מתי בכה דוד המלך בפעם הראשונה, ופתאום פשוט שכחתי אותה. חשבתי לעצמי שהשם גרם לי לשכוח את התשובה כדי לזכור שלא את הכול אני יודעת, שאני אנושית, שאני לא מושלמת"....

"ככל שלומדים יותר", אמרה נטע, "זה קל יותר. כשלומדים הרבה תנ"ך, פשוט רואים איך הוא מתחבר לכל דבר בחיים. ממש הרגשתי שהלימוד הולך איתי לכל מקום. זה עשה לי טוב בלב".

לסיום, נטע הודיעה משהו מפתיע: "שתינו נמשיך ללמוד תנ"ך. פשוט יש חלקים בתנ"ך שלא היו בחומר של החידון, וחשוב לנו לדעת גם אותם".

ואמונה המליצה למשתתפות בזום, ובעצם לכולנו: "תלמדו 5 דקות ביום תנ"ך. לא בשביל בית הספר, לא בשביל החידון. תנסו ותראו איזה כיף זה".

לדעת מי אתה

עיקרון משנה-חיים מסתתר בתחילת הפרשה של השבת הקרובה: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", כך אומר אלוקים למשה רבנו, ורק אז הוא גם מפרט מה להגיד לכוהנים. למה צריך לספר לכוהנים שהם בני אהרון? הם הרי יודעים את זה.

ספר הזוהר מסביר: קודם כל צריך להזכיר לכהנים מה השורשים שלהם, מה מעלתם, מי האבא הנפלא שלהם, אהרון הכהן, שהיה דמות חינוכית ורוחנית שכולה שלום, אהבה ואחדות. רק אחר כך, כשהם יודעים מאיפה הגיעו, אפשר להתחיל לתת להם הוראות. קודם צריך לרומם, לחבר.

פרשנינו אומרים שכך אלוקים קורא לכל אחד מאיתנו: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ". תכיר את שרשרת הדורות שלך, כמה שיותר אחורה. זה ימלא אותך בכוחות ובתחושת שליחות. הנביא ישעיהו מזכיר שאם הולכים אחורה, לסבא של סבא של סבא, מגיעים לשורש: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם".

למעשה, כל מי שקורא את השורות האלה עכשיו, הוא צאצא של הרבה אנשים דגולים שחיו פעם, ושל אברהם ושרה. האם זה גורם לנו להתחיל את היום אחרת?

מסר מהעיר שדרות

הרב חגי לונדין שלח לי הלילה את התמונה הזו: בישיבת שדרות העבירו את השיעורים למקלט בגלל עשרות הרקטות שנורו מעזה. מעניין שהשיעור שהרב הכין עוד לפני כן היה בנושא התמודדות עם פחדים. ביקשתי לשמוע על מה דיבר, וכך ענה:"הפחד – מקורו בדמיון. ניפוח של משהו מעבר למה שהוא באמת. פחד הוא תחושה מוקדמת כלפי מאורע לא טוב שלא התרחש בפועל, ואולי לא יתרחש לעולם, אבל בדמיון הוא כל כך מוחשי, שאנחנו מפחדים.

זה טבעי מאוד לשבת עכשיו במקלט ולחשוש, זה לא מנותק מהמציאות. ועדיין צריך לזכור שכוחו העיקרי של הטרור הוא בהשלטת פחד, חרדה והיסטריה בציבור הרחב. זה עיקר הנזק שלו, לפעמים אפילו יותר מהנזק המעשי.

התשובה לפחד הזה היא להשתמש בשכל ובתבונה, ולטפח אמונה וביטחון. זה הנשק שלנו: לשמור על שגרה עד כמה שניתן. לשמור על הוראות הביטחון, אבל בלי היסטריה מיותרת. לנסות לעזור למי שבמצוקה סביבנו. לנסות לשדר ביטחון לילדים. לחזק את צה"ל בפעילותו נגד האיום מעזה. לא להתבייש לטפל בעצמנו נפשית אם יש צורך. להגיד לעצמנו שיש לנו זמן להגיע לממ"ד. שיש כיפת ברזל. שיש אלוקים (ותמיד מומלץ ללמוד תורה או להגיד תהלים בזמן כזה כדי להתמלא בביטחון).

ובעיקר, יש לנו פרופורציה: אנחנו חיים בעידן הטוב ביותר של העם היהודי מזה אלפי שנים, ורק הולכים ומתקדמים. העיר שדרות מתפתחת יותר מאי פעם, יחד עם כל האזור. אנחנו עוסקים בבנייה, והם עוסקים בהרס. צריך לזהות את התהליכים האלה, לחיות עם קו מחשבה ארוך-טווח ולא קצר-רוח. בסוף, זה מה שינצח. בשורות טובות משדרות".

חדשות טובות – זו לא נאיביות

רעות בנימין הקימה את הדף "החדשות הטובות". ראיינתי אותה בסדנת הנשים "מתחדשות" כדי לדבר איתה על הדרך שבה צריך לצרוך חדשות:"תחשבו על בית שבו יש רק ביקורת בתוך המשפחה", אמרה רעות. "איזה ילדים גדלים שם? תחשבו על בית ספר שבו יש רק ביקורת על התלמידים. האם היינו שולחים את הילדים שלנו לשם? אבל כל יום אנחנו מקבלים חדשות, בעיקר רעות ושליליות. רק מה שרע – קרה. זה לא רק יוצר אצלנו דכדוך וחרדה, אלא גם גורם לנו לפתח אדישות. אם הכול רע, הרגישות שלנו נעלמת.

זו האחריות שלנו לשים לב מה נכנס ללב ולראש שלנו. צריך כמובן לדעת מה מתרחש בעולם, אבל כמו שלא נעמוד ליד מעשנים ונשאף פנימה אוויר מזוהם, כך לא נזהם את התודעה שלנו.

כשאני מפרסמת חדשות טובות, אני רואה איך טוב מוביל לעוד טוב. יש אנשים שאומרים לי בביקורת: 'חדשות טובות זה להיות נאיבי, זה להיות מנותק'. ואני אומרת: להיפך, עכשיו אתה מנותק מכל הטוב שקורה, אתה מפספס את כל החדשות שנותנות תקווה, שמפתחות חמלה, שמציגות דוגמה טובה לחיקוי ונותנות לנו חוסן".

לסיום, רעות ביקשה שנתבונן בפסוק המפורסם מספר תהילים: "דוד המלך אומר 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ'. שימו לב כמה משקל הוא נותן לטוב – צריך גם לעשות, גם לבקש, גם לרדוף. זו משימה. צריך להתאמץ ולבחור בצד הטוב והחיובי. אפשר להתחיל לנסות".