פרשת אמור ול"ג בעומר: חגם של אלה שממשיכים הלאה, ולא נשארים מאחור

בפרשת "אמור" מובאת בין היתר פרשת מועדי ישראל, כשהמועד הראשון שמוזכר בה הוא שבת, ולאחריה שאר המועדים.

הרמב"ן כותב ידיעה מעניינת, שכשם שבחג סוכות יש את יום טוב הראשון, ואז את חג שמיני עצרת, וביניהם יש את ימי "חול המועד" של סוכות, כמו כן יש את שבעת ימי הפסח, ואז את חג השבועות, וארבעים ותשעה הימים שביניהם הם "חול המועד". כך כותב הרמב"ן: "ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ, והנה היא שמינית "עצרת היא" כי שם נעצר הכל. וציווה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם, כי כולם קדושים ובתוכם השם, ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקידש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש, ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן" (רמב"ן ויקרא כ"ג, ל"ו).

דברי הרמב"ן הם יסודיים מאוד, ולא נעמיק בהם במסגרת זו. הנקודה הרלוונטית לנושא שלנו הוא, שבימי ספירת העומר – ימים המהווים "גשר" בין חג פסח לחג שבועות – יש קדושה של מעין "חול המועד".

הדברים מקבלים תוספת הבנה לאור ההבנה של משמעות ימי ספירת העומר, שהם מהווים מסע פנימי בין יציאת מצרים למתן תורה, ימים בהם סופרים אנו כל יום שמתקדם, כמו חתן וכלה שסופרים ומונים באהבה ובציפייה את הימים שנותרו לקראת יום נישואיהם.

בעקרון, ימים אלו אמורים היו להיות בעיקר ימים של שמחה, אולם לפני כאלף ותשע מאות שנה קרה משהו והם הפכו להיות ימי אבל, וההלכה קובעת שבמשך שלושים ושלושה יום אין להינשא, לשמוע מוזיקה, לחדש בגדים ולהסתפר, וזאת כאות אבל על פטירתם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שמתו בתקופה זו ממגפת האסכרה (יבמות סב ע"ב).

אחרי מגפת הקורונה, מבינים אנו עד כמה מגפה יכולה להיות קטלנית. עשרים וארבעה אלף מתים בשלושים ושלושה יום זהו ממוצע של 700 מתים ביום, מספרים שראינו במדינות שונות כשמגפת הקורונה הייתה בשיאה.

עיקר סיבת פטירת התלמידים היה על שלא נהגו כבוד זה בזה (תלמוד שם). רבי עקיבא הוא מגדולי החכמים שעמדו לישראל במהלך הדורות, ועיקר מסורת התורה שבעל פה שבידינו היום עברה דרכו ודרך תלמידיו (סנהדרין פו, א וברש"י שם). חוץ מעצם צער הפטירה, האבל הוא גם על כל התורה שהם קיבלו מרבי עקיבא שכביכול "נעלמה" ביחד איתם. הגמרא מתארת את החלל הרוחני העצום שנותר בעקבות האסון: "והיה העולם שמם" – השתררה שממה רוחנית אדירה.

התפנית החיובית קרתה ביום ל"ג בעומר, והמגפה פסקה. התלמוד שם כותב שרבי עקיבא אסף חמישה תלמידים חדשים והקים את מפעל חייו מחדש, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי.

רבי עקיבא יכול היה לשקוע באבל ובייאוש על תלמידיו הרבים שאבדו. אך הוא בחר לקום, ומתוך ההריסות הלך ולימד חמישה תלמידים חדשים. מה הם חמישה תלמידים כנגד אלפי התלמידים שהיו לו? כיצד יכולים חמישה תלמידים לפצות על עולם תורני שלם שחרב?

והנה, הגמרא כותבת שחמשת התלמידים הללו "והם הם העמידו תורה אותה שעה".

יום ל"ג בעומר הוא יום מרתק. כמעט ואין לו מקורות במשנה ובגמרא, והמקורות הראשונים נכתבו רק לפני כ-700 שנה, ובכל זאת הוא התקבל על כל תפוצות ישראל כיום של אי אמירת תחנון ויום שמרבים בו שמחה (שולחן ערוך ורמ"א, אורח חיים תצ"ג).

וכאן עולה התמיהה: על מה לשמוח? 24,000 תלמידי חכמים מתו בתוך 33 ימים על שלא נהגו כבוד זה בזה – האם צריכים לקבוע יום שמחה שזה נגמר?

שאלה זו נשאלה בין היתר גם על ידי ה"פרי חדש" (תצ"ג, ב'), אחד מגדולי הפוסקים.

נזכיר את תשובתו של החיד"א (טוב עין, סימן י"ח אות פ"ז): "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר דרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה [מוסר התורה], ולימדה לכ"ד אלף תלמידים ומתו, ונשאר העולם שמם, ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו' ויאור להם שתחזור התורה... ולכך עושים שמחה, וגם אמרו דהילולא דרשב"י ביום זה".

בל"ג בעומר קרה משהו עוצמתי, מעבר לעובדה שהם פסקו למות: רבי עקיבא לא נשבר. הוא לא קרס ולא שקע ברגשות אשמה. הוא לא נתן לטרגדיה לייאש אותו. עוד באותו יום בו תלמידיו פסקו מלמות, הוא קם ומצא כוחות לאסוף שוב תלמידים ולהקים מחדש את התורה שבעל פה. אותם חמישה תלמידים שהוא אסף באותו יום, הם גדולי החכמים ממשיכי שלשלת התורה עד היום, כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה ועוד.

ל"ג בעומר הוא ה"חג" של הממשיכים, של הגיבורים, של אלו שקמים מכישלון להתחלה חדשה. רבי עקיבא התאושש במהירות ועוד באותו יום אסף תלמידים חדשים.

המדרש (בראשית רבה ס"ה, ג') כותב שרבי עקיבא אמר לתלמידיו החדשים: "בני, הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה". רבי עקיבא הבין בעומק נפשו את הכשל שהוביל לטרגדיה, ובכל זאת מצא את הכוח להיבנות מהעבר ולהתחיל מחדש.

זה ביטוי נוסף לתפיסת החיים האופטימית הכללית של רבי עקיבא. זאת לא המכה היחידה שחטף במהלך חייו, אולם תמיד הוא הגיב באותה דרך מרוממת. הוא האמין שהאתגר הוא נקודת זינוק לעשייה חדשה, גדולה יותר מהקודמת.

בסוף מסכת מכות מובא המעשה המפורסם, שלאחר החורבן רבי עקיבא וחבריו ראו שועל יוצא מחורבות קודש הקודשים, ובשונה מכולם שבכו מצער, רבי עקיבא צחק. המהרש"א שם מסביר, ששימח אותו עצם העובדה שהסתובב שם שועל ולא הרומאים עצמם, והוא ראה בכך סימן שאלוקים שומר על המקום הזה רק עבור בני ישראל. הרומאים חרשו את ירושלים במטרה להקים על גבה עיר רומאית, אולם הם לא הצליחו. ירושלים נאמנת לבניה. מראה השועל עצמו – שגרם לחבריו של רבי עקיבא לבכות, רבי עקיבא עצמו ראה בזה מקור לנחמה ותקווה גדולה.

זהו ייחודיותו של "מועד" ל"ג בעומר. מועד התקומה וההבנה שמחר השמש תזרח.

כשהתורה מצווה על ספירת העומר, היא מציינת שהיום הראשון של הספירה הוא "ממחרת השבת", שהכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח, עד היום בו מקריבים "מנחה חדשה", שהכוונה לחג שבועות. התורה לא כותבת את תאריך ההתחלה – ט"ז בניסן, אלא היא רק מציינת "ממחרת השבת". המסר עבורנו הוא, שמהותם של ימי הספירה היא ההסתכלות על המחר. התקווה לעתיד טוב יותר. מסע לקראת "מנחה חדשה". לקראת עידן חדש. אנחנו חיים את ההווה היטב אבל סופרים לקראת המחר.

בפרשתנו מובאת דוגמא הפוכה, של אדם שנסיבות חייו הובילו אותו ל"משבר", ובמקום לקום ממנו הוא בחר לצלול לתהומות. התורה מספרת על "המקלל", אותו אדם שיצא חייב מבית הדין של משה רבנו (מבלי להיכנס לכל הפרטים), ובמר ייאושו הוא החליט "לשבור את הכלים" ולקלל את השם - "נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף" (רש"י ויקרא כ"ד, י'). המקלל לא הצליח להשלים עם ההפסד, הוא נשבר והחליט במודע להוריד את עצמו לשאול תחתיה. מוסר ההשכל שלנו מסיפור המקלל הוא שהחיים מורכבים מירידות ועליות, מכישלונות והצלחות, ועלינו להיות כמו רבי עקיבא שהשכיל לנצל כל משבר לצמיחה, ולא כאותו מקלל שניצל את משברו האישי לירידה נוספת.