ה’אמא’ של ילדי מירון: "השוטר אמר לי ’תברחי, הבניין עוד רגע קורס’"

כשגליה סלביה קריסטל הפכה לאלמנת צה"ל היא הייתה אם לשתי בנות קטנות – בת שנתיים ובת שנה. "לא שמרתי מצוות באותם ימים, אבל כבר אז ידעתי שאני אתפלל לבורא עולם שייתן לבנות שלי את הטוב ביותר שאפשר, כדי שיהיו להן חיים מאושרים, על אף ולמרות הכל", היא מספרת.

מאז היא עברה חיים לא פשוטים, אך תמיד הייתה חזקה. היא השקיעה בבנותיה את כל נשמתה וזכתה בחסדי ה' לראות מהן הרבה נחת.

"עם השנים התחזקתי יותר והתקרבתי ליהדות דרך התכתבות עם הרבי מליובאוויטש", מציינת גליה סלביה, "נוצר אצלי חיבור גדול לקברי צדיקים, ובעיקר התחברתי לרבי שמעון בר יוחאי. מהיום שביקרתי אצלו לראשונה הרגשתי חיבור עמוק, והייתי מגיעה להתפלל שם בקביעות, במיוחד בל"ג בעומר, שזהו זמן מרגש כל כך ומסוגל לתפילות. אלו היו ימים שבהם עוד לא הוקמו מחסומים וההר היה פתוח לכולם. תמיד הגעתי עד לציון והתפללתי שם על עצמי, על משפחתי ועל כלל עם ישראל. לרגע לא העליתי בדעתי שמצפה לי טרגדיה נוספת והתמודדות בזירה שלא הכרתי עד אז", היא אומרת בכאב.

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

על ציון הרשב"י

בתה הבכורה של גליה סלביה הייתה אישה צעירה, נשואה ואמא לילדים קטנים, כאשר נודע לה בעודה בהריון על כך שבגופה מקננת מחלה קשה. "ברגע שקיבלנו את הבשורה הנוראה, נסעתי לרבי שמעון ובכיתי שם כפי שלא בכיתי מעודי", מספרת גליה סלביה, "התחננתי וביקשתי מבורא עולם: 'הרי רבי שמעון אמר שביחד עם בנו הוא יכול להוציא את העולם כולו מן הדין. בבקשה, אני רוצה שגם הבת שלי תצא מהדין ותזכה לרפואה שלמה'. זה היה בערב שבת, ונשארתי להתפלל שם במשך כל השבת ונדרתי להיות שם כל שבת כדי שאזכה לראות בישועת בתי. גם בשבוע שלאחר מכן הגעתי להתפלל אצל הרשב"י בשבת וכך שוב ושוב. האמנתי שרבי שמעון מסוגל בכוחותיו להפוך עולמות, רציתי כל כך שהבת שלי תבריא".

באחת השבתות ישבה גליה סילביה סמוך לציון, כולה שקועה בתפילה ובתחנונים, יודעת שבשבת אסור לבקש על החולים, אבל להתפלל אפשר ואפשר. ופתאום היא שמעה מאחוריה קולות של נשים. היא רצתה להסתובב ולהעיר את תשומת ליבן לכך שהן מפריעות לתפילה, אלא שאז טפחה אחת מהן על זרועה: "קומי, תגידי תהילים עם הילדים'. 

"האמת היא", מציינת גליה סילביה, "שהדבר האחרון שהתאים לי באותו זמן היה לשבת עם עשרות ילדים קטנים ולקרוא איתם תהילים, רציתי להמשיך בשיחות ובתפילות האישיות שלי, הייתי נתונה כל-כולי במשימת חיי – להתפלל ולבקש, אבל אז אישה נוספת טפחה לי על הכתף ואמרה: 'רק את, קומי'.

"רציתי להשיב בשלילה ולבקש מהן שיעזבו אותי", היא נזכרת, "אבל פתאום השתתקתי ואמרתי לעצמי: 'רבי שמעון הוא זה שמבקש ממך, ולא הן'. כך עזבתי הכל ועם הדמעות שעדיין לא יבשו  מהעיניים הלכתי לכנס את הילדים ולקרוא יחד איתם פרקי תהילים.  זו הייתה הפעם הראשונה, אבל ממש לא האחרונה. מאז ועד היום אני מכנסת את הילדים בכל שבת בשעות הצהריים, לפעמים אלו כמה עשרות ילדים ולפעמים אפילו כמה מאות. כולנו יחד קוראים פרקי תהילים, אחר כך אני מספרת להם סיפורי צדיקים מרתקים, מלמדת אותם מיהו רבי שמעון ולבסוף מחלקת להם ממתקים והפתעות שאחראית עליהם הגב' תמר, אלו מוצרים שאנשים תורמים לנו לזכותו של הצדיק. חלפו מאז כבר קרוב ל-14 שנה, ובמהלכן לא הייתה כמעט שבת שלא עשיתי זאת. אני רואה בכך זכות כל כך גדולה".

(צילום: יעקב נאומי / פלאש 90)

גליה סלביה מציינת כי מלבד התהילים עם הילדים, היא זוכה בכל שבת להיות חלק מקבוצת נשים שנמצאת בקביעות בציון הרשב"י. "אנחנו לומדות יחד, לפעמים במשך כל הלילה, ואז מתפללות בציון תפילת שחרית. לאחר מכן הולכת כל אחת מאתנו לאכול סעודת שבת ולנוח מעט, ואז אני חוזרת לציון כדי לארגן את התהילים לילדים. הם כל כך מתוקים, תמיד משתפים פעולה ומקשיבים כל כך יפה. ממש זכיתי".

תפילות לא שבות ריקם

כשאני שואלת את גליה סלביה מה שלום בתה שחלתה, היא משתתקת וקולה נשנק כשהיא מספרת בכאב כי לפני שש שנים הבת נפטרה. "אני יודעת שזה לא הסיום שהיית מצפה לו, כי אנחנו בדרך כלל מתפללים, קורעים שערי שמיים ורוצים כל כך לראות ניסים. אבל הגזירה כבר נגזרה, ואני מאמינה שבורא עולם יודע יותר מכולם מה טוב עבורה. אני לא מתלוננת, רק כואבת ומאוד מתגעגעת".

יחד עם זאת, גליה סלביה מדגישה שהיא בטוחה שאף תפילה לא הייתה לחינם, והקב"ה מקבל את כל התפילות ופרקי התהילים ושומר אותם לרגע הנכון. "אני יכולה לספר לך שלפני כמעט שבע שנים, בערב ליל הסדר, קראו לנו הרופאים כדי להיפרד מהבת. הם אמרו שהמערכות קורסות והמצב קריטי. הייתי אז בבית, מנסה לנקות לפסח, וכשהבנתי שהמצב כל כך קשה, התחלתי לזעוק ולהתפלל כפי שלא התפללתי מעודי. עם כל הזכויות שיש בתפילה על קברי צדיקים, והן באמת גדולות, הרגשתי באותם רגעים שריבונו של עולם רוצה דווקא את התפילה שלי כאן בתוך הבית, הוא רוצה שאני אזעק ואדבר אליו, וזה מה שעשיתי, ביקשתי מידת רחמים. ובאמת זכינו לראות ישועה מעבר לגדר הטבע, כאשר יומיים לאחר מכן שוחררה הבת מבית החולים והאריכה ימים במשך חצי שנה נוספת. זה המחיש לי שיש למעלה מי שמקבל את התפילות ומנתב אותן למקום הכי נכון עבורנו. פעמים הוא דן אותנו במידת הרחמים ולפעמים במידת הדין, אבל תמיד זה הטוב והנכון ביותר.

"אני לא יודעת חשבונות שמיים", מוסיפה גליה סלביה, "אבל אני יכולה לציין מאורע נוסף שחוויתי – בליל ל"ג בעומר שלפני שלוש שנים, בו התרחש האסון המחריד במירון, הגעתי לציון ואפילו קיבלתי אישור מיוחד להיכנס ממש עד למקום ההדלקה. עברתי את כל המחסומים ורבע שעה לפני חצות, כשהתכוונתי להיכנס להתפלל, ניגש אליי שוטר היסטרי והודיע: 'גברת, הבניין עוד רגע מתמוטט, צאי החוצה!' הסתכלתי סביבי, שום דבר לא זז, אבל הוא המשיך לצעוק ולהוציא את כל הנשים שהיו שם. כשיצאתי מהמתחם כבר ראיתי המון אלונקות ושררה דממה נוראה. באותו שלב עוד לא הבנו את גודל האסון הנוראי כי נפלה דממה על ההר, שמענו רק את הרעש של האנשים שרצים עם האלונקות. אבל מסתבר שהקב"ה שמר עליי שלא אתקרב לאזור המסוכן ושלא אפגע. אז אולי באמת התפילות המתינו לרגע הזה.

"אני שומעת סביבי המון סיפורי ישועות וגם קוראת סיפורי צדיקים, סיפורים  מרגשים שמעניקים לי המון כוח להמשיך ולהשפיע על אחרים", היא מוסיפה, "אני משתפת בכך את הילדים המתוקים שקוראים תהילים וגם את הוריהם, מחזקת אותם רוחנית ומרגישה שהם מפיחים בי חיות גדולה. מידי פעם אני עוצרת ופשוט רווה נחת מהפעילות הזו, חושבת על כך שלמרבה הצער יש אנשים שחווים אסונות ולא מצליחים להשתקם מהם, ואילו אני ברוך ה' עומדת על הרגליים למרות הכל, ממשיכה להיות פעילה ומשתדלת לעשות רק טוב בחיים. זו סייעתא דשמיא גדולה, אין לי ספק שהתפילות אצל הרשב"י עומדות לזכותי כל הזמן. כי אנחנו במסע כל הזמן וממשיכים את הדרך ואת שרשרת הזהב של עם ישראל".