"להמשיך את שרשרת הדורות של עם ישראל זה עניין גדול מאוד"

נעים להכיר

"ששי קשת, 76, נשוי ואב לשניים, שחקן, זמר והמנהל האמנותי של תיאטרון היידישפיל. מתגורר ביפו".

זיכרון ילדות שלא אשכח

"נולדתי בקיבוץ גליל ים, וכמו כל הילדים שחיו אז בקיבוץ, גרתי בבית ילדים. זה היה הבית שלנו לכל דבר ועניין, ואת ההורים פגשתי רק לזמן קצר אחר הצהריים. חלק מחברי זוכרים את הלינה המשותפת בבית הילדים כסיוט, וחלק זוכרים את הילדות כגן עדן, ואני ביניהם. היו לנו חיים מאושרים ועשירים בחיק הטבע, ואולי אני זוכר את השנים הללו לטובה בגלל האופי שלי. אני אחד שתמיד משתדל לראות את חצי הכוס המלאה. אני מניח שהיו גם זמנים לא פשוטים, אבל אני מעדיף לראות ולזכור את הטוב.

"זיכרונות הילדות שלי שלא אשכח הם הרגעים שבהם אני וחברי הטוב ראובן פיק, שאנחנו קראנו לו רובל'ה, היינו עושים הופעות של תיאטרון בובות כילדים עבור ילדים אחרים. אהבנו מאוד לעשות את זה, וחלמנו יחד להופיע על במות גדולות כמבוגרים. אחרי התיכון, כשהתכוננתי למבחנים ללהקה צבאית, הצעתי לרובל'ה לבוא איתי, אבל הוא רצה לשרת כקרבי, והתגייס לשריון. במלחמת ששת הימים, מספר דקות לפני שהתחלתי להופיע באחד המוצבים, הודיעו לי שרובל'ה נהרג, ופשוט התרסקתי לרסיסים. זה אבל שאני נושא איתי מאז, אבל שלעולם לא אשכח".

עיקרון חשוב בחיי שאני לא שוכח

"עד היום טבועים בי אידיאלים של בן קיבוץ, למשל עקרונות כמו עזרה הדדית ונתינה לאחר, וכמובן שהיום אני יודע שהרבה לפני שהם הפכו לערכים קיבוציים – הם הופיעו במסורת ישראל בדרגה הרבה יותר גבוהה, במצוות כמו 'ואהבת לרעך כמוך' ומצוות גמילות חסדים. בנוסף לכך אני גם הולך הרבה שנים עם עקרונות עולם הבמה שלמדתי מהמורים שהיו לי בלהקת הנח"ל, וביניהם יוסי בנאי ושייקה אופיר. מהם למדתי את כללי ה'עשה ואל תעשה' על הבמה, מהם למדתי עד כמה צריך להתייחס ברצינות למילים שאתה אומר ולשותפים שלך על הבמה. אגב, כל הדברים נכונים מאוד גם לגבי חזנות, דבר שיצא לי לעשות לא פעם. הדברים האלה מלווים אותי הרבה שנים, ואני גם מעביר אותם הלאה, לדור הצעיר ולאנשים שעובדים איתי ותחת ניהולי".

פגישה שלא אשכח

"אם מישהו היה אומר לילד הקטן והקיבוצניק שהייתי שיום יבוא והוא יפגש עם שועי עולם, עם אנשים חשובים ומוכרים כל כך, ושחלקם גם יהפכו להיות חברים שלו – פשוט לא הייתי מאמין. אלה אנשים שלא חלמתי שאזכה אפילו להגיד להם שלום. במהלך השנים, סביב ההופעות הרבות, נפגשתי עם נשיאים, ראשי ממשלות, משוררים, כותבים ומלחינים גדולים בארץ ובחו"ל, אנשים שהיו עבורי סמלים ענקיים.

"אבל אולי יותר מכל המפגשים הללו, יש מפגש אחד שנחרט בזיכרוני באופן מיוחד. הייתי חייל צעיר בלהקת הנח"ל כשפרצה מלחמת ששת הימים, ויצאנו לסיבוב הופעות במוצבים בסיני ובמקומות נוספים. לסיבוב ההופעות ההוא הצטרפה אלינו נעמי שמר, ובאחת ההפוגות מהקרבות בסיני האזנו יחד לרדיו והקשבנו מרוגשים מאוד לשידור החי של שחרור ירושלים. כידוע, זמן קצר לפני כן נעמי כתבה את 'ירושלים של זהב', וממש ברגעים ההיסטוריים האלה, היא ישבה לידינו וכתבה את הבתים הנוספים: 'שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה'. הכותל הוא הלב של עם ישראל, והחזרה אליו הייתה מרגשת מאוד".

(צילום: יוסי גם זו לטובה)

רגע של אושר שלא אשכח

"ברוך ה' היו לי הרבה רגעים מאושרים בחיים, ועדיין יש. בהופעות מול קהל אני מאושר, וגם כשאני יושב מול הים זה מסב לי אושר גדול. אבל אולי מעל כל אלה, רגעי האושר הכי גדולים בחיי היו כשהתחתנתי וכשנולדו לי הילדים. להמשיך את שרשרת הדורות של עם ישראל זה עניין גדול מאוד. מעבר לכך אוסיף ואומר שהיו לי ירידות בחיים, אבל דווקא בזכותן למדתי להעריך יותר את ההצלחות ואת רגעי האושר. בזכות אותם קשיים אני יודע ליהנות הרבה יותר מהאושר שמקיף אותי".

חיבור למסורת שלא אשכח

"אמנם נולדתי בקיבוץ, והקשר שם ליהדות לא היה חזק במיוחד, אבל בכל זאת ספגתי לא מעט יהדות, ולאחר מכן גם המשכתי לחזק את הקשר שלי ליהדות בעצמי. מעבר לכך, ההורים שלי הגיעו ממזרח אירופה, והביאו איתם פטיפון עם תקליטים ישנים שחלק גדול מהם היו תקליטים של חזנות. בילדותי זה היה בערך כל מה ששמעתי. מתוך כל אלה, התקליט שהכי אהבתי היה תקליט של משפחת מלבסקי ששרה חזנות, והשירים האלה מלווים אותי לאורך כל חיי.

"בנוסף לכך, אמא שלי הדליקה נרות בערב שבת, ומאז שהתחתנו – גם אשתי יונה מדליקה נרות בבית שלנו. מבחינת מצוות, הכי חשוב לי להקפיד על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שכוללת בתוכה את כל המצוות שבין אדם לחברו. אני מקדש את המצווה הזו בכל מצב. מעבר לכך, במשך כל חיי הייתי קשור למסורת באופנים רבים, אפילו בתיאטרון היידישפיל שאני מנהל הכנסתי מסורת ישראל.

"אגב, עוד לגבי השירים, בעברי הקלטתי מספר אלבומים של חזנות ופיוטים, ומעבר לכך, גם היה לי מופע בשם 'פתח לנו שער' ששרתי בו שירי קודש, וגם בתקופה הזו יש לי מופע משותף עם החזן הצבאי הראשי שי אברמסון, ועם קובי אריאלי, והמופע הזה כולו קשור למסורת. החיבור שלי לחזנות ולפיוטים התחיל בגיל צעיר מאוד. סבא שלי היה גבאי בבית כנסת במרכז תל אביב, והוא לקח אותי איתו לא פעם לתפילות. אני זוכר היטב איך הסתכלתי על החזן בפליאה ובהערצה. אגב, ממש ליד הבית שלי ביפו יש בית כנסת, ואני נהנה מאוד לשמוע את הזמירות שאני כל כך אוהב ממש מבעד לחלון".

תפילה שלא אשכח

"תפילה שנוגעת מאוד ללבי מופיעה בתפילת שמונה עשרה, בברכה העוסקת בבניין בית המקדש: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת'".

געגוע שלא אשכח

"יש לי געגועים להרבה אנשים שאינם איתנו, אבל אני מתגעגע במיוחד להורים שלי. במשך תקופה ארוכה הייתי מתקשר אליהם כל ערב שבת, וגם אחרי שאמא נפטרה המשכתי לעשות זאת. עכשיו גם אבא לא איתנו, וזה רגע קשה עבורי בכל שבוע. פתאום אתה מבין שבהקשר הזה – כבר אין לך למי להתקשר".

(צילום: יוסי גם זו לטובה)

לקח כואב שלא אשכח

"לקח שלמדתי על בשרי הוא שתמיד, לא משנה מה קורה, חשוב מאוד לזכור שהכל משמים ולהישאר מאוזן מבחינת מצב רוח. נער הייתי וגם בגרתי, ואני יודע שלכל אחד יש המון עליות וירידות, וצריך להיערך לכך. כשאתה למטה – לא לאבד את העשתונות, וכשאתה למעלה – לא לאבד את הראש, ולזכור שאתה בן אדם. למדתי את זה היטב, ואני גם מנסה להעביר את המסר לאנשי מקצוע שאני עובד איתם, ולאנשים בכלל".

חלום שלא הגשמתי ולא אשכח עד שאגשימו

"תודה לא-ל הגשמתי המון חלומות והגעתי להרבה פסגות, גם כאלה שלא העזתי אפילו לחלום עליהם, אבל כעת החלום שלי הוא לראות את הנכדים שלי מתחתנים, לראות את המשפחה והחברים שלי מאושרים, ואת כל עם ישראל משגשג ופורח, באחדות אמיתית ונפלאה".