אפרת ברזל: האם הילדים שלכם יודעים, שאתם יודעים, שהם אוהבים אתכם?

המדורה היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה, היא האש שאנו כהורים יכולים להדליק בלב הילדים שלנו. כמה שאנחנו משפיעים עליהם, כמה שאנחנו יכולים לכבות אותם. זה פוגש אותי כל יום בעבודה.

אש חיובית של קשר נכון שמזכיר להם שאנחנו תמיד שם בשבילם.

אחד הילדים שלי התלונן עלי בתפקוד הביתי, והציע הצעת ייעול טכנית.

בהתחלה נעלבתי. אחרי כמה ימים, הבנתי כמה שהוא צודק. קיפלתי את העלבון ושיפרתי.

יש לנו, יש לנו הצורך ההורי הזה להראות שאנחנו תמיד צודקים. "המקרר כן מקרר, למה אתם אומרים שהשתיה לא קרה?".

יש לנו, יש לנו הצורך ההורי הזה להגן על מוצרינו. "האור חזק מספיק, למה אתם אומרים שהמנורה הזו לא מאירה מספיק?".

אחת הבחינות לבריאות הנפשית של הילדים שלנו זו לא רק השאלה אם הם יודעים בוודאות שאנחנו אוהבים אותם – ובבקשה אל תמכרו לי את הלוקש הזה עם האמירה העתיקה "גם כשאני כועסת עליך אני אוהבת אותך", כי בשביל שילד יאמין לה, צריך הרבה חומר בערה קודם.

שאלת האהבה צריכה להישאל גם אחרת: האם הילדים שלנו יודעים, שאנחנו יודעים, שהם אוהבים אותנו?

אם יש צורך, אפשר לקרוא את המשפט לעיל שוב. הוא לא כזה מסובך.

האם הילד שלך מסתובב בעולם ויודע בוודאות שאת יודעת כמה שהוא אוהב אותך?

ביחסים בריאים קיימת השתדלות דיאדית בריאה. לא מדברת עכשיו על יחסים שאינם מאוזנים, ושלא נדע ממערכות ביתיות כאלה, שממילא לא מחזיקות מעמד לנצח. אחד האנשים, באיזה שהוא שלב של החיים, יספר את עצמו החוצה.

אבל בואו נישאר בטוב.

הקרשים למדורת הלב הזו נבראים בכל פניה שלנו אליהם, בכל פניה שלהם אלינו, בכל "בואו לאכול", בכל מבט, בכל משפט שנזרק, בכל חיוך.

כיבוי מדורות הלב נעשה באמצעות הערות ביקורתיות שלנו אליהם, עניינים בלתי פתורים שלנו עם עצמנו שנזרקים לעברם, תלונות או אמירות שכבר אף אחד לא יכול לשמוע.

ילד מבקש קשר איתנו. מבקש לשתף. גם אם הוא חצי התייאש.

מצורפים בזאת מספר קרשים לבערה. גם שימוש בהם כקיסם, יכול במקרים מסוימים להואיל להדלקת אור בלב של ילד.

רגע, עוד משפט שחסר לי כאן כעת.

העובדה שחז"ל מלמדים אותנו שאנחנו נבחנים בין אדם לחברו בכלל, ובספירת העומר בפרט, דווקא בתוך הבית פנימה, גורמת לי לקושש עוד יותר עצות לחומרי גלם רגשיים כאלה, בית יהודי אמיתי חייב אותם כדי שיידלק בוא אור תורה, לא רק בל"ג בעומר אלא בגלגולה של השנה כולה.

קרש ראשון: שיתוף חייכם בחייהם. האם סיפרתם היום לילדים, לא משנה באיזה גיל, כמה קשה היה לכם הבוקר עם מישהו בעבודה? רק אם כמובן היה, או שמא הכל קל אצל כולנו.

קרש שני: האם סיפרתם להם היום, ולו במשפט, זיכרון ילדות אחד בהם אתם הרגשתם נמוכי קומה? זיכרון בו הרב'ה כעס עליכם, שמורה לא היתה מרוצה מכן? או שאתם רק מספרים להם איזה ילדים ממושמעים אתם הייתם, ובאיזה עולם מושלם גדלתם?

קרש שלישי: האם התייעצתם איתם על דילמה ממושכת שיש לכם כרגע בחיים, משהו שהם יכולים להכיל? לילדים שלנו יש רעיונות טריים, יש עליהם גם את ברכת אלוקים, אפשר בהחלט לשמוע מהם רעיונות. הם מרגישים משמעותיים וחכמים כשעצותיהן מתקבלות לדיון, הם גדלים להרגיש חשובים ונחוצים.

קרש רביעי: האם סיפרתם להם היום איזושהי חוויית תפילה שהיתה לכם? משהו כמו, "איזו תפילה טובה היתה לי היום, איך בכיתי בשמונה עשרה", או "איך היום לא הצלחתי להתרכז בבוקר בתפילה, משהו כל הזמן הטריד אותי, בסוף גם בטרדה שיתפתי את ה', מקווה שבמנחה, אתרכז יותר".

קרש חמישי: האם הארתם להם היום משהו אחד נפלא על הצורה החיצונית שלהם? דווקא זו שאין להם שליטה עליה, דווקא זו שהם קיבלו מבורא עולם במתנה. "העיניים שלך עושות לי רוגע, אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך אחרי שנולדת, יוצא לך טוב מהריסים, את יודעת?".

בלי להוסיף את האבל של שניה אחרי, ואת החבל, של שתי השניות שיבואו בעקבות. רק מילים טובות.

כשאוספים קרשים, תמיד יש מי שעושה את עצמו סוחב ולא באמת עוזר. בנשמות של ילדים זה לא יעבוד. הם יודעים בדיוק אילו קרשים חיים בתוכנו בכנות, הם יודעים בדיוק איך אנחנו מקיימים מצוות, הם הסיסמוגרף הכי נקי שנברא. גם כשהם הולכים לגן. גם בדרך לסמינר. גם כשהם נשואים כבר.