שקל ועוד שקל מצטרפים לחיוך גדול. סיפור לל"ג בעומר

נכנסתי לחצר הציון של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א מבקשת פתיחת הלב. הלוואי ותשרה עליי הרוח ואצליח לשפוך את ליבי על צרות הפרט והכלל. התפילה עומדת ברום שמיים, לא תמיד מצליחה לגעת בי הנמצאת כאן בארץ... אנא, רבי שמעון, זכותך הקדושה תגן עלי, ואצליח לשפוך את לבי...     

סמוך לשער ישבה קבצנית. קופסת פלסטיק לפניה. "גברת, צדקה" דרשה ממני, תלמי קושי ומצוקה חרושים במצחה. בארנקי אין דבר כעת אבל אולי בכיס המעיל... בדיקה קצרה איתרה מטבע בעל שני שקלים. בשמחה הוצאתי אותו והנחתי היישר בתוך הקופסה שלפניה. פניה התעננו באחת. "מה זה?", הרימה בזעף את המטבע החף מפשע. "מה אפשר לעשות איתו?", קולה הפך לשאגה של ממש. ברגע הבא, בלי שחשבתי להתגונן אפילו, הוטח עלי המטבע הכסוף, מלווה ב"ברכות" חמות מפיה של הקבצנית, על חוצפתי הרבה ואכזריותי הגדולה. "מה אפשר כבר לקנות בשני שקל?!", סיננה לעברי בזעם כבוש, נראה שעוד רגע עיניה יוצאות מחוריהן. נאלמתי דומיה, נרעדתי. לחיי מאדימות, רגליי רועדות וליבי דופק ללא שליטה. לחוויה כזו לא פיללתי. התרחקתי ממנה וניסיתי להסדיר נשימה. ביזיון עסיסי שכזה בלי שום הכנה מוקדמת! מכף רגל ועד ראש, כולי ביזיון. אף פעם לא השליכו עלי מטבע של צדקה. אף פעם לא צעקו עלי כשניסיתי רק לעשות טוב. זאת לא הייתה אגורה. שני שקלים נתתי לה. ואילו קללות קיללה אותי! השם ירחם ויציל!

אחר מספר רגעים שתי נשים נוספות הגיעו עם תסמינים דומים לשלי. רק שאלו לא חסכו את הזדעזעותן בקול. "חוצפנית כזאת! מה רע בשקל? למה לזרוק?", אמרה אחת. והשנייה סיפרה שהיא הכניסה שלושה שקלים. לחמנייה וחצי אפשר לקנות בזה. סביב השתיים הצטרפו עוד כמה נפגעות הדף, וכבר הרגשתי בקבוצת תמיכה של ממש לנפגעות אותה הקבצנית...

מסתבר שהקבצנית פעלה בצורה שיטתית. כל מטבע שפחת מחמישה שקלים, הוטח בזעם במסלול אל-חזור לאותה תורמת נדהמת. בשלב מסוים הקבצנית כנראה חשה בתרעומת של כולנו, קמה ממקומה שבחצר הציון, והחלה לצעוק על הנוכחות קבל עם ועדה.

"תתביישי לך", הסתה אותה זו שתרמה קודם שקל. "דל גאה אין הדעת יכולה לסובלו", הוסיפה ציטוט מחז"ל. "את צריכה להגיד תודה על כל מה שנותנים לך, ואסור לך להתנהג ככה בכפיות טובה נוראה כזו. מי חייב לך משהו, תגידי, הא?", צלפה בה. הנהוני הסכמה נראו מימין ומשמאל. דבריה רק הוסיפו שמן למדורה והפכו אותה ללבה בוערת. הקבצנית גידפה את הנוכחות במילים שאין הדעת סובלת. עוד אילו משפטים שנועדו לבלום את המתקפה נורו מכיוון קבוצת התמיכה. כך או כך, המצב רק הלך והדרדר עד שכמה צעקות "שקט! ומה קורה שם? עוד רגע אנחנו קוראים למשטרה", בקעו מחלל עזרת הגברים, והשקיטו את חילופי המילים. אז יצאה הקבצנית מהציון בצעדים כבדים היישר לפינתה בחצר ושקט קודרני השתחרר בקהל הנשים. לקחתי תהילים וניסיתי להתרכז בתפילה שלי. כמוני גם יתר הנוכחות. אבל לפתע אישה אחת הגביהה קולה.

"נשים יקרות, נכון שהיה מאוד לא נעים לקבל מטבעות על הראש, ועוד יותר את "הברכות" שלה, אבל תחשבו רגע עליה", הצביעה אל עבר הדמות הכפופה שישבה על שרפרף בחצר הציון ונראתה מסכנה מתמיד. "בואו נשמח אותה. בואו נרחם עליה! היא רוצה שטר, היא רוצה להרגיש שיש לה כסף. קשה לה, מר לה, עצוב לה! נחבר את כל מה שרצינו לתת, את כל מה שקיבלנו חזרה על הראש, ונביא לה את זה בשטר, נשמח בת ישראל לשם שמיים! תביאו אלי את כל הפרוטות, ואני אביא לה שטר!", כך אמרה בעיניים נוצצות. כולה נתינה ואהבת ישראל טהורה.

לא היה מגיע לה בשום אופן, לקבצנית, יחס אוהד. אבל דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב. כל הכעס נהפך לרחמנות. בת ישראל עלובה מבקשת צדקה. מגיעה לשפל תחתית כזו. בואו נשמח אותה. נראה לה שאנחנו איתה, שאנחנו אוהבות אותה, וביחד הבאנו לה שטר שווה באמת...

מטבעות (גם כאלו שגובהם מעל חמש, ראיתי) התאספו לכוס חד פעמית שהאישה הטובה שלפה מאי שם, ממלאים אותה עד גדות. "תבורכו", חייכה לכל אחת שמחלה על כבודה ושלפה עוד מטבע.

לבסוף התיישבה על כיסא וספרה את המטבעות. "שבעים ושבעה שקלים!", צהלה לזו שלידה, והזדרזה להוציא שטר, מעגלת את הכבודה למאה.

מזווית עין ראיתי את שליחת הציבור הצדיקה יוצאת מהציון פניה לחצר, ניגשת היישר לקבצנית ושולפת את המתת המכובד, אחר מברכת אותה ברכות חמות. פניה של קבצנית התיישרו מיד בחיוך חוזר. שום דבר מהאישה הכעוסה של מקודם לא נותר בה. ואפילו שזה נראה הזוי, הרגשתי חלק ממשהו גדול באמת. שותפה באחד הסיפורים של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, כזה שמעורר נחת רוח בשמיים בעוצמות גדולות. וכבר נפתח לו הלב ויכולתי לשפוך את ליבי במקום גניזתו הקדוש של רבי שמעון שאמר: "אנן בחביבותא תליא", אנחנו תלויים בחביבות, באהבת ישראל, בקשר הטוב אחד עם השני. שנזכה תמיד להתחבר לתדר הקדוש הזה שזורם אצלו בציון, ובזכות אהבת ישראל תבוא הגאולה ברחמים, אמן.