"אתה מדבר על קונפליקטים וחילוקי דעות, ואני לא מבין, למה צריך להגיע למצבים הללו?"

אני רוצה לשתף אתכם במשהו מרתק שקרה השבוע בין שני חברים בתוך התהליך הקבוצתי (מובן שאני עושה שינויים, שלא נזהה במי מדובר).

הסברתי לתלמידים על מושג שנקרא "קונפליקטים" – מה קורה בין בני זוג כשכל אחד מהצדדים חושב אחרת, מרגיש אחרת ורוצה אחרת.

למעשה, קונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ודאי וודאי בתוך הנישואין. הייתי אפילו אומר שכאשר בני זוג מספרים שאין ביניהם קונפליקטים, זה מעלה סימן שאלה. איך ייתכן ששני בני אדם, שלכל אחד מהם יש הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו – יוכלו לחיות יחד ללא חילוקי דעות? קונפליקטים הם בעצם סימן לכך שיש כאן שני בני אדם, שאף אחד מהם לא מוחק את דעתו מפני השני, וגם לא כופה את דעתו על השני.

הוספתי שכדי לחדד את העניין ננסה לחזור לשנות הילדות שלנו – לקשר שלנו עם אבא ואמא. האם יש מישהו מאתנו שבמהלך שנות הילדות שלו היו לו מדי פעם קונפליקטים מול אבא ואמא? האם יש כאן מישהו שמצא את עצמו לעיתים מתוסכל מכך שהוא רוצה לעשות דברים מסוימים ואבא ואמא לא מרשים לו? כנראה כן, אולי אפילו בטוח שכן.

ואז פתח אחד החברים, נקרא לו נחום, ואמר בתקיפות שהוא אינו מסכים עם הדברים: "עשרים שנה גדלתי בבית של אבא ואמא, והכל היה חלק. היו לי הורים זהב, כל מה שהם אמרו לי לעשות – עשיתי, אף פעם לא היו לי התנגדויות. האמת, ראיתי את ילדי השכנים מתווכחים עם ההורים שלהם, וממש לא הבנתי את ההתנהגות הזו. מה שההורים חושבים ואומרים, זה מה שצריך לעשות. נקודה.

"גם היום, אני כבר בן שלושים ותשע, אוטוטו חוגג את השנה השבע עשרה לנישואין, ויש לי חיים דבש. אני מקיים את הנאמר 'מכבדה יותר מגופו', מה שאשתי רוצה – אני מיד עושה. אני חושב שהיא חכמה, ושהיא יודעת את אשר לפניה. בעיני יש לה ממש בינה יתרה, ואני סומך עליה לגמרי. אתה מדבר על קונפליקטים וחילוקי דעות, ואני לא מבין למה צריך להגיע למצבים הללו. התורה ציוותה על הגבר לכבד את אשתו ולייקר אותה – אז איפה יש מקום לשתי דעות?".

בשלב הזה, נריה, אחד החברים בכיתה, זרק תגובה ושאלה לעבר נחום: "אני לא מבין בשביל מה באת ללמוד יעוץ זוגי. כל זוג שיבואו להיוועץ בך, פשוט תגיד להם לכבד את האישה שלהם, והכל יסתדר!".

אני שתקתי, נתתי לדברים להתגלגל.

"נכון", אמר נחום. "אני ממש חושב כך. למה לסבך את החיים?".

"אז מה אתה עושה פה?", המשיך נריה להקשות.

"האמת", השיב נחום, "פשוט אשתי המליצה לי ללכת. היא חשבה שהלימודים פה יכולים להעשיר אותי".

"למה?", נריה לא ויתר. "מה חסר לה? הרי הגבר שומע בקול האישה, והכל דבש, כמו שסיפרת...".

"לא יודע", הודה נחום. "לא טוב לה כל כך. היא אישה טובה, אבל כל הזמן היא אומרת שחסר לה משהו".

חברים יקרים. מן הסתם זה נראה שהשיח שהתגלגל בין נריה לנחום, כביכול עוסק רק בנחום, באשתו ובזוגיות שלהם. אבל האמת היא שיש כאן, לא פחות מנחום, גם העולם הרגשי של נריה. הדברים שנחום אמר עוררו רגשות חזקים אצל נריה, ובמקום שנריה ידבר על עולם הרגשות שלו – הוא העדיף לעשות זאת ע"י התערבות בעולמו של נחום.

ואכן – בשלב הזה עצרתי את השיח בין נריה ונחום, וצינתי שכביכול, ההתעסקות של נריה היא בעולמו של נחום, אבל האם כל אחד מסוגל להתבונן ולהבין היכן זה פוגש אותו בעולמו הפנימי?

לאחר שנתנו את הסכמתם, הגענו בבירור להבנה שהנושא של קונפליקטים פוגש את נריה במקום של חוסר אונים לא פשוט. בעבר, נריה היה טיפוס מרצה מאד, הוא לא יכל לשאת חילוקי דעות, הוא פחד מכך שאשתו תכפה את דעתה עליו והוא ירגיש נשלט ומושפל ולכן בכל פעם שזיהה שיש איזשהו נושא שעלול לעורר קונפליקט – מיד היה בורח לנושא אחר. כאילו הוא מניח על עצמו מסכה של אטימות. הוא לא מרגיש, לא מבין, לא יודע.

מה שהאישה אומרת זה קודש קודשים, העיקר לא להתווכח ולא להגיע למצב שהיא כופה עליו לחשוב כמוה.

אבל נריה עבר תהליכים, ולאט לאט הוא התחיל לקבל את עצמו. הוא התחבר יותר ויותר ל"אני" שלו, וחשוב לו יותר ויותר להגשים את השאיפות שלו. ממילא, הוא כבר לא מוותר, ואז כעת יש בבית שתי דעות, ומתעוררים קונפליקטים. ואז מה עושים?

כאן נריה מסתובב עם הדילמה הזו, ושואל את עצמו לאן מתקדמים מכאן.

העניין הוא שהפחד שלנו בחיים הוא לא הקונפליקט אלא הפחד מהקונפליקט. במצב של קונפליקט אנחנו רגילים לפעול בריצוי או בשליטה – או אני או אתה, אחד משנינו צודק יותר, מבין יותר, מרגיש מדויק יותר.

לחילופין, יש גם דפוס שלישי – ניתוק. אני אנהל את עצמי ואתה תנהל את עצמך. אנחנו לא יכולים לעבוד בשיתוף פעולה כשכל אחד חושב אחרת.

למה אנחנו פועלים מיד?

כי אנחנו מבוהלים מהקונפליקט.

אבל האמת היא כך: הקושי הוא לא הקונפליקט, אלא הפחד לשהות בו.

במילים אחרות, אנחנו לא מעיזים להסתכל לפחד בעיניים, ובעצם, להסתכל לעצמנו בעיניים.

אין ספק שככל שנריה ימשיך בתהליכים, ויהיה מסוגל לראות את המציאות, כך יהיה לו קל יותר להירגע ולחיות עם הקונפליקטים ופחות לנסות לברוח מהם.

בשלב הזה עצרתי עם נריה ועברתי לעולמו של נחום, וממנו שמעתי תיאור דומה אבל שונה – כמו שנחום סיפר, הוא כל כך לא רואה מקום ל"אני" שלו, עד כדי כך שאפילו לתוכנית ההכשרה הוא נרשם בגלל שזה הרצון של אשתו. 

כשצללתי עם נחום לילדות שלו, שמעתי דברים שלגמרי הסבירו את מנגנון ההגנה שנחום שם לעצמו.

מתברר שבילדותו של נחום, הוריו עברו תהליך גירושין לא פשוט. היו בבית המון כעסים בין אבא ואמא, ואחרי שהם נפרדו היה שקט של דריכות ומתח. נחום ידע והבין שאם אבא יעז להגיד מילה בגנותה של אמא, או להיפך, זה יתגלגל מיד לבית הדין. הוא ראה את הכעס על הפנים שלהם, אבל לכעס לא היו מילים, ומבחינתו היו אלה שנים קשות הרבה יותר. לא פלא שנחום אימץ לעצמו מנגנון הגנה של ריצוי טוטאלי. הוא פשוט לא קיים. הרצון שלו לשמור על שקט ושלווה עוצמתי וקיומי הרבה יותר מכל רצון אחר. שווה הרבה יותר שאמא תהיה רגועה מאשר שאני – נחום – איהנה מבילוי עם חבר שעלול להרגיז את אמא. שווה הרבה יותר שאבא יהיה שמח מאשר שאני, נחום, ארגיז אותו בבקשה של חמישים שקלים כדי לקנות שעון חדש במקום זה שנשבר.

כך נחום גדל עם צרכים מינימליים. הוא לא תופס מקום ונפח. בבית מורכב כזה - ילד בלי צרכים הוא ילד פשוט נפלא. יש לאבא ולאמא מספיק טרדות, אז השקט המבורך שנחום מביא איתו הוא הדבר הכי טוב שיש.

וכך נחום מתחתן, ומשכפל את אותו דפוס. הוא עסוק בלהתאים את עצמו לצרכים של אשתו. אבל אשתו מתארת שלא טוב לה, שמשהו חסר לה, ושהיא רוצה לראות בעל חזק, ולא בעל שכל היום מרצה ומרגיע. אז נחום נכנס למצוקה. הוא לא מבין מה חסר. הוא משתדל כל כך להיות קשוב, לשמח, לעזור, לפרנס, לקנות מה שצריך, אפילו לפנק מדי פעם. אז מה חסר???

כמו שאני תמיד אומר, אני לא מחלק תשובות. אני חושב שהאדם היחיד שיכול לתת לנחום ולנריה תשובה – זה הם בעצמם, כמו שכתוב, "עצה בלב איש". גם במקרה הזה, לא עניתי, רק פניתי אליהם ושיקפתי: "בעצם אתם מדברים על אותה בעיה. אתה, נריה, מספר שהתחלת לקבל את עצמך יותר, וממילא יש לך יותר צרכים ורצונות שקשה לך לוותר עליהם, ואז יש קונפליקט, אז מה עושים? ואתה, נחום, מספר שיש לך פחד גדול שמניע אותך לרצות ולשמח את אשתך, אבל ההגנה הזו לא עובדת - עדיין לא טוב לה, ושוב אתה מוצא את עצמך חסר אונים.

נריה, מול הצורך לעמוד על שלו, ונחום, מול הצורך לשמח את אשתו, כל אחד לא יודע מה לעשות. כאן בקבוצה נפגשו ביניכם הגנות מתנגשות, כל אחד בהתאם לפחדים שלו, והמפגש הזה מאפשר לנו לעשות תהליך של התבוננות עומק בעולמו הפנימי של כל אחד מכם".

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.