מרתק: מה עובר אדם שמתמסר לעשרה ימי נשימה כפויים דרך הפה?

הנשימה נשמעת לכם כמו דבר פשוט ואינטואיטיבי? גם ג'יימס נסטור חשב כך, עד שיצא למסע בעקבות האמנות האבודה והמדע של הנשימה הנכונה. נסטור התמסר לעשרה ימי נשימה כפויים דרך הפה, ובעקבות כך חקר את הנושא לעומקו וכתב עליו ספר מרתק בשם 'נשימה'.

אתם מוזמנים לקבל טעימה מתוך ההקדמה של הספר, ולגלות שכל מה שחשבתם על נושא הנשימה אינו פשוט או מובן מאליו, אלא מורכב ומרתק הרבה יותר.

נשימה, מבוא והקדמה

המקום נראה כמו משהו שיצא מאַמיטוויל: צבע מתקלף מן הקירות, חלונות מאובקים וצללים מאיימים שהטיל אור ירח. נכנסתי דרך שער, עליתי במדרגות חורקות ודפקתי בדלת.

הדלת נפתחה, ואישה בשנות השלושים לחייה, בעלת גבות עבותות ושיניים לבנות גדולות מאוד, קידמה את פני. היא ביקשה ממני לחלוץ את נעלי והובילה אותי אל תוך הסלון, חלל גדול שתקרתו צבועה בכחול וענני נוצה משייטים עליה. התיישבתי ליד חלון ששִקשק ברוח וצפיתי מבעד לאורם הצהוב של פנסי רחוב באחרים שהגיעו. בחור בעל עיני אסיר. גבר חמור סבר עם פוֹני ג'רי לואיס. אישה בלונדינית עם בּינדי לא בדיוק באמצע המצח. תוך כדי הרחשושים וגרירת הרגליים וברכות השלום הנלחשות, עברה למטה ברחוב משאית שהרמקולים שלה הרעימו את Paper Planes, ההמנון שלא היה ממנו מנוס באותם ימים. הסרתי את החגורה, פתחתי את הכפתור העליון בג'ינס והתמקמתי.

באתי הנה בהמלצת הרופא שלי, שאמר לי, "קורס נשימה יכול לעזור." הוא עשוי לעזור לחזק את ריאותי הכושלות, להרגיע את רוחי התשושה, אולי להעניק לי פרספקטיבה.

(צילום: shutterstock)

עברה עלי תקופה קשה בחודשים האחרונים. עבודתי הלחיצה אותי מאוד וביתי בן 130 השנה הלך והתפורר. זה עתה החלמתי מדלקת ריאות, שממנה סבלתי גם בשנה שעברה ובשנה שקדמה לה. העברתי את רוב זמני בבית, מחרחר, עובד ואוכל שלוש ארוחות ביום מתוך אותה הקערה בעודי רוכן מעל עיתונים בני שבוע על הספה. הרגשתי לכוד ‑ פיזית, מנטלית ובכלל. מקץ חודשים של חיים שנראו כך, שמעתי בעצת הרופא ונרשמתי לסדנת נשימה כדי ללמוד טכניקה ששמה סוּדַרשַן קְרִיָיה.

בשבע בדיוק נעלה האישה עבותת הגבות את דלת הכניסה, התיישבה באמצע הקבוצה, הכניסה קלטת לטייפ חבוט ולחצה נגן. היא אמרה לנו לעצום את עינינו. מתוך הרעש הלבן שטף מהרמקולים קולו של גבר בעל מבטא הודי. הוא היה חורקני, קליל ומלודי מכדי להישמע טבעי, כאילו שלפו אותו מסרט מצויר. הקול הנחה אותנו לשאוף לאט אוויר מהאף, ואחר כך לנשוף אותו לאט. להתמקד בנשימה.

חזרנו על התהליך הזה דקות אחדות. הושטתי יד לערמת שמיכות ועטפתי את רגלי לחמם את הכפות הנתונות בגרביים בלבד תחת החלון הפרוץ לרוח. המשכתי לנשום אבל שום דבר לא קרה. שום שלווה לא ירדה עלי; שום מתח לא השתחרר משרירי התפוסים. כלום.

עברו עשר, אולי 20 דקות. התחלתי להתעצבן ואולי גם לכעוס על כך שבחרתי להעביר את הערב בשאיפת אוויר מאובק בקומת הקרקע של בניין ויקטוריאני ישן. פקחתי עיניים והסתכלתי סביבי. על פני כולם נחה אותה הבעה נוגה ומשועממת. עיני‑אסיר נראה כאילו הוא ישן. ג'רי לואיס נראה כאילו הוא מתרוקן. בינדי ישבה קפואה עם חיוך חתול צ'שייר על פניה. חשבתי לקום ולצאת, אבל לא רציתי לנהוג בגסות רוח. הפגישה לא היתה בתשלום; המנחה לא קיבלה שכר על הימצאה פה. נדרש ממני לכבד את נדיבותה. אז עצמתי מחדש את עיני, הידקתי את השמיכה סביבי והמשכתי לנשום.

ואז קרה משהו. לא הייתי מודע להתרחשותה של שום טרנספורמציה. לרגע לא חשתי את עצמי נרגע או את נחיל המחשבות המציקות עוזב את ראשי. אבל הרגשתי כאילו נלקחתי ממקום אחד והופקדתי באחר. זה קרה ברגע.

הקלטת הגיעה לסיומה ופקחתי את עיני. היה משהו רטוב על ראשי. הרמתי יד לנגב אותו וקלטתי ששערי ספוג. השפלתי מבט אל גופי וראיתי כתמי זיעה על הסוודר והג'ינס. הטמפרטורה בחדר היתה בסביבות 20 מעלות ‑ וקרירה הרבה יותר תחת הרוח הנושבת מהחלון. כולם ישבו בז'קטים ובקפוצ'ונים כדי להתחמם. אבל אני הזעתי מבעד לבגדי כאילו זה עתה רצתי מרתון.

המנחה ניגשה ושאלה אם אני בסדר, אם אני חולה או יש לי חום. אמרתי לה שאני מרגיש בסדר גמור. ואז היא אמרה משהו על חום הגוף, ועל כך שכל נשימה שאנו שואפים מספקת לנו אנרגיה חדשה וכל נשיפה משחררת אנרגיה ישנה ומעופשת. ניסיתי לקלוט את דבריה אבל התקשיתי להתמקד. הייתי עסוק מדי בשאלה כיצד ארכב הביתה מהַייט‑אשבּרי חמישה קילומטרים על אופני בבגדים ספוגי זיעה.

למחרת הרגשתי טוב עוד יותר. כמובטח, הרגשתי שלֵו ורגוע מכפי שהרגשתי זה זמן רב. ישנתי טוב. הדברים הקטנים בחיים לא הטרידו אותי עוד כל כך. המתח בכתפי ובצווארי נעלם. התחושה נמשכה כמה ימים ואחר התפוגגה.

מה בדיוק קרה? כיצד הובילה העובדה שישבתי ברגליים משוכלות בבית מוזר ונשמתי במשך שעה לתגובה עמוקה ורחבה כל כך?

חזרתי לקורס הנשימה בשבוע שלאחר מכן: אותה החוויה, קצת פחות רטיבות. לא אמרתי דבר לבני משפחתי או לחברי. אבל התחלתי לעבוד כדי לנסות להבין מה קרה, והקדשתי את השנים הבאות לניסיון לפענח זאת.

במשך פרק הזמן הזה תיקנתי את ביתי, יצאתי מהדיכאון, וקיבלתי רמז שעשוי לענות על כמה משאלותי בנוגע לנשימה. נסעתי ליוון לכתוב סיפור על צלילה חופשית, הפרקטיקה העתיקה של צלילה לעומק עשרות מטרים מתחת לפני המים על נשימת אוויר יחידה. בין הצלילות, ראיינתי עשרות מומחים מתוך תקווה לקבל מושג כלשהו על מה שהם עושים ולמה. רציתי לדעת כיצד הצליחו האנשים הבלתי מרשימים למראה הללו ‑ מהנדסי תוכנה, אנשי פרסום, ביולוגים ורופאים ‑ לאמן את גופיהם להסתדר בלי אוויר במשך שתים‑עשרה דקות תמימות, בצלילה לעומקים אדירים בהרבה מכפי שהמדענים היו סבורים שהוא בגדר האפשר.

כשרוב האנשים צוללים בברכה, הם נחלצים מעומק של שלושה מטרים אחרי שניות ספורות, באוזניים מצלצלות. הצוללים החופשיים סיפרו לי שגם הם היו בעבר "רוב האנשים". הטרנספורמציה שעברו היתה עניין של אימון; הם שידלו את ריאותיהם לעבוד קשה יותר, לנצל את היכולות הריאתיות שרובנו מתעלמים מהן. הם עמדו על כך שאין בהם שום דבר מיוחד. כל אדם שבריאותו סבירה ומוכן להשקיע בעניין את השעות הנחוצות יכול לצלול לעומק 30, 60, אפילו 90 מטרים. לא חשוב מה גילך, מה משקלך או מה ההרכב הגנטי שלך. כל מה שאדם צריך כדי לצלול באופן חופשי הוא לרכוש מיומנות באמנות הנשימה.1

בעבורם, הנשימה לא היתה פעולה לא מודעת; היא לא היתה פשוט משהו שהם עושים. היא היתה כוח, תרופה ומנגנון שבאמצעותם היה ביכולתם לרכוש כוח כמעט על‑אנושי.

"מספר הדרכים שאפשר לנשום בהן אינו נופל ממספר המאכלים שאפשר לאכול," אמרה מדריכה שעצרה את נשימתה למשך יותר משמונה דקות וצללה פעם לעומק של 90 מטרים. "וכל דרך שננשום בה תשפיע על הגוף שלנו בדרכים אחרות." צולל אחר אמר לי, שיש שיטות נשימה שמזינות את המוח, ואחרות שהורגות נוירונים; יש שיטות שיחזקו את בריאותנו ואחרות שיאיצו את מותנו.

הם סיפרו סיפורים מטורפים, כיצד הם נושמים בדרכים שמרחיבות את גודל ריאותיהם ב‑30 אחוזים ויותר. הם סיפרו לי על רופא הודי שהוריד כמה קילוגרמים ממשקלו פשוט באמצעות שינוי אופן הנשימה ועל אדם אחר שהוזרק לו רעלן המופרש על ידי החיידק E. Coli, ואחר כך נשם בתבנית קצובה כדי לעורר את המערכת החיסונית, שהשמידה את הרעלנים בתוך דקות. הם סיפרו לי על נשים שעצרו גידולים סרטניים ועל נזירים שהיה ביכולתם להמס עיגולי שלג סביב גופם העירום בפרק זמן של שעות אחדות. הכול נשמע מטורף.

במהלך שעותי הפנויות מן המחקר התת‑מימי, בדרך כלל מאוחר בלילה, עברתי על ערמות אדירות של ספרות בנושא. כי מישהו ודאי חקר את השפעות הנשימה המודעת הזאת על צמודי יבשה? מישהו ודאי אישש את סיפוריהם הפנטסטיים של הצוללים החופשיים על אודות השימוש בנשימה להורדה במשקל, למטרות ריפוי ולאריכות ימים?

מצאתי חומרים בהיקף הראוי לספרייה. הבעיה היתה, שהמקורות היו בני מאות ולעתים אלפי שנים.

שבעה ספרי טאו סיני שנכתבו בסביבות 400 לפני הספירה עוסקים במלואם בנשימה, ביכולתה להרוג או לרפא אותנו לפי צורת השימוש שלנו בה.2 כתבי היד האלה כוללים הנחיות מפורטות לוויסות הנשימה, כיצד להאט אותה, לעצור אותה ולבלוע אותה. אפילו קודם לכן, ההינדים ראו בנשימה וברוח את אותו הדבר ותיארו תרגולים מפורטים שנועדו לאזן את הנשימה ולשמר את הבריאות הגופנית והנפשית כאחד. היו גם הבודהיסטים, שהשתמשו בנשימה לא רק כדי להאריך את חייהם אלא כדי להגיע לרמות תודעה גבוהות יותר. לכל האנשים האלה, לכל התרבויות האלה, נשימה היתה תרופה רבת עוצמה.

"לפיכך, המלומד המזין את חייו מעדן את הצורה ומזין את נשימתו," אומר פתגם טאואיסטי עתיק. "האין זה ברור מאליו?"

לא כל כך. חיפשתי איזה אימות לטענות האלה במחקר המודרני יותר בפּוּלמוֹנוֹלוֹגיה, הענף הרפואי שעוסק בריאוֹת ובמערכת הנשימה, ולא מצאתי כמעט דבר. מה שמצאתי בכל זאת, לא ייחס לטכניקות נשימה שום חשיבות. רופאים, חוקרים ומדענים רבים שראיינתי אישרו את העמדה הזאת.4 עשרים פעם בדקה או עשר, דרך הפה, דרך האף או דרך צינורית, הכול אותו הדבר. המטרה היא להכניס אוויר פנימה ולהניח לגוף לעשות את השאר.

כדי לקבל מושג על האופן שבו תופסים אנשי רפואה מודרניים את הנשימה, היזכרו לרגע בבדיקות האחרונות שערכתם. סיכוי טוב שהרופאה בדקה את לחץ הדם שלכם, את הדופק והטמפרטורה, ואחר כך הצמידה לכם סטטוסקופ לחזה כדי להעריך את בריאות הלב והריאות. אולי היא דנה עמכם בתזונה, בצריכת הוויטמינים, במידת הלחץ בעבודה. בעיות עיכול כלשהן? מה עם שינה? האלרגיות העונתיות החמירו? אסתמה? מה עם כאבי הראש ההם?

אבל סביר מאוד שלא בדקה את קצב הנשימה שלכם. היא לא בדקה את האיזון בין חמצן לפחמן דו‑חמצני בזרם הדם שלכם. השאלה כיצד אתם נושמים ומה איכות כל נשימה לא היתה בתפריט.

ובכל זאת, אם להאמין לצוללים החופשיים ולטקסטים העתיקים, אופן הנשימה שלנו משפיע על הכול. איך יכול דבר מה להיות חשוב כל כך וחסר חשיבות לחלוטין בעת ובעונה אחת?

המשכתי לחפור, ולאט לאט החל להתהוות סיפור. התחוור לי, שאינני האדם היחיד שהתחיל לשאול את השאלות האלה לאחרונה. בזמן שעיינתי בטקסטים וראיינתי צוללים חופשיים ונושמי‑על, מדענים בהרווארד, סטנפורד ושאר מוסדות ידועי שם אישרו כמה מן הסיפורים הפרועים ביותר ששמעתי. אבל עבודתם לא התנהלה במעבדות פולמונולוגיות. פולמונולוגים, כך נודע לי, עובדים בעיקר על מחלות ספציפיות לריאות ‑ קריסה, סרטן, נפחת. "אנחנו מתמודדים עם מצבי חירום," אמר לי פולמונולוג ותיק. "כך עובדת המערכת."

לא, מחקר הנשימה הזה התנהל במקומות אחרים: במחפורות הבוץ של אתרי קבורה, על הכיסאות הנרכנים במרפאות שיניים ובחדרי הגומי בבתי חולים פסיכיאטריים. לא מסוג המקומות שהייתם מצפים למצוא בהם את חוד החנית של מחקר של תפקוד ביולוגי.

מעטים מקרב המדענים הללו יצאו לדרך מתוך מטרה לחקור נשימה. אבל איכשהו, בדרך כלשהי, הנשימה מצאה אותם. הם גילו שיכולתנו לנשום השתנתה לאורך התהליכים הארוכים של האבולוציה האנושית, ושהאופן שבו אנו נושמים החמיר בהרבה משחר המהפכה התעשייתית. הם גילו ש‑90 אחוזים מאיתנו ‑ בסבירות גבוהה אני, אתם וכמעט כל מי שאתם מכירים ‑ נושמים לא נכון ושהכשל הזה מוליד שורה ארוכה של מחלות כרוניות או מביא להחמרתן.

בנימה חיובית יותר, אחדים מן המחקרים הללו גם הראו שמחלות מודרניות רבות ‑ אסתמה, חרדה, הפרעת קשב, בעיות ריכוז והיפראקטיביות, פסוריאזיס, ועוד ‑ ניתנות לצמצום או אפילו להסגה פשוט באמצעות שינוי הדרך שבה אנו שואפים ונושפים.

המחקרים האלה הפכו על פיהן אמונות ותיקות הנטועות במדעי הרפואה המערביים. כן, לנשימה בדפוסים שונים באמת יש יכולת להשפיע על משקל הגוף והבריאות הכוללת. כן, צורת הנשימה באמת משפיעה על גודל הריאות ותפקודן. כן, נשימה מאפשרת לנו לפרוץ אל תוך מערכת העצבים שלנו, לשלוט בתגובה החיסונית שלנו ולשקם את בריאותנו. כן, שינוי צורת הנשימה יעזור להאריך את חיינו.

לא חשוב מה נאכל, כמה נתאמן, כמה עמידים הגֵנים שלנו, כמה רזים או צעירים או חכמים אנחנו ‑ דבר מזה לא ישנה אם לא ננשום נכון. זה מה שהמדענים האלה גילו. עמוד התווך החסר בבניין הבריאות הוא נשימה. הכול מתחיל שם.

הספר הזה הוא הרפתקה מדעית על מעמקי האמנות העתיקה והמדע של הנשימה. הוא חוקר את הטרנספורמציה שמתרחשת בגופינו מדי 3.3 שניות, הזמן הנדרש לאדם ממוצע לשאוף ולנשוף. הוא מסביר כיצד המיליארדים הרבים של המולקולות שאנו שואפים עם כל נשימה בונים את העצמות, את מעטפת השריר, את הדם, המוח ואיברים נוספים, ואת המדע המֵנֵץ העוסק באופן שבו הפיסות המיקרוסקופיות האלה עתידות להשפיע על בריאותכם ואושרכם מחר, בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה ובעוד עשרות שנים מהיום.

אני קורא לזה "אמנות אבודה" מפני שרבות כל כך מן התגליות האלה כלל אינן חדשות. רוב הטכניקות שאציג נמצאות איתנו כבר מאות, לפעמים אלפי שנים. הן פותחו, תועדו, נשכחו והתגלו בתרבות אחרת בזמן אחר, ואחר נשכחו שוב. זה נמשך מאות בשנים.

רבים מן החלוצים הראשונים בתחום לא היו מדענים. הם היו משוגעים לדבר, מעין חבורה עצמאית של אנשים שאני מכנה "פּוּלמוֹנָאוּטים", שגילו את כוחות הנשימה מפני שלא היה בכוחו של שום דבר אחר לעזור להם. הם היו מנתחים בימי מלחמת האזרחים, ספּרים צרפתים, זמרי אופרה אנרכיסטים, מיסטיקנים הודים, מאמני שחייה רגזנים, קרדיולוגים אוקראינים חמורי‑סבר, ספורטאים אולימפיים צ'כים ומנצחי מקהלות מקרוליינה הצפונית.

בודדים מהפולמונאוטים האלה זכו לכבוד או תהילה בימי חייהם, וכשמתו, מחקריהם נקברו ונפוצו לכל רוח. היה מרתק עוד יותר לגלות, שבמהלך השנים האחרונות, הטכניקות שפיתחו הולכות ומתגלות מחדש, נבדקות וזוכות להוכחה מדעית. פירות המחקר הנשכח הזה, שנחשב בעבר חלק מן הפרינג', מגדירים היום מחדש את הפוטנציאל של הגוף האנושי.

אבל למה אנו צריכים ללמוד לנשום? אנו נושמים כל חיינו.

השאלה הזאת, שאולי אתם שואלים עכשיו, צצה ועולה מחדש מיום שהתחלתי במחקר. אנחנו מניחים, ולהנחה זאת נודעות השלכות הרות גורל, שנשימה היא פעולה פסיבית, פשוט דבר מה שאנו עושים: נושמים, חיים; מפסיקים לנשום, מתים. אבל נשימה אינה דבר בינארי. וככל שהעמקתי בנושא, כך הלכה והתחזקה תחושת המחויבות האישית שלי לחלוק את האמת הבסיסית הזאת.

(צילום: shutterstock)

בדומה לרוב המבוגרים, גם אני סבלתי מאוסף שלם של בעיות נשימה בחיי. זה מה שהביא אותי לסדנת הנשימה ההיא לפני שנים. ובדומה למרבית האנשים, מצאתי שאין תועלת רבה לא בתרופות לאלרגיה, לא במשאפים ולא בשילוב תוספים או בתזונה מסוימת. בסופו של דבר, היה זה דור חדש של פולמונאוטים שהציע לי מרפא, ואז הם הציעו לי עוד הרבה יותר מכך.

לקוראים הממוצעים יידרשו כ‑10,000 נשימות כדי לקרוא את הספר מן הנקודה הזאת ועד סופו. אם עשיתי את עבודתי נאמנה, מרגע זה, עם כל נשימה שתנשמו, תגיעו להבנה עמוקה יותר של תהליך הנשימה והדרך הטובה ביותר לבצע אותו. 20 פעם בדקה או עשר, דרך הפה, האף, חתך בקנה או צינורית, לא הכול הוא אותו הדבר. לשאלה כיצד אנו נושמים יש חשיבות של ממש.

בסביבות הנשימה ה‑1,000, תבינו מדוע בני אדם מודרניים הם המין היחיד הסובל כרונית משיניים עקומות, ומדוע זה רלוונטי לנשימה. תדעו כיצד הלכה יכולת הנשימה שלנו והידרדרה עם הדורות, ומדוע אבותינו שוכני המערות לא נחרו. תספיקו לעקוב אחר שני גברים בגיל העמידה שנשאו 20 ימי מחקר חלוצי ומזוכיסטי באוניברסיטת סטנפורד, שנועד לבדוק את האמונה רבת השנים שלפיה לנתיב שבאמצעותו אנו נושמים ‑ אף או פה ‑ לא נודעות השלכות כלשהן. חלק ממה שתלמדו יהרוס לכם את הימים והלילות, במיוחד אם אתם נוחרים. אבל בנשימות הבאות, צפוי לכם מזור.

עד הנשימה ה‑3,000, כבר תכירו את הכללים הבסיסיים לנשימה משקמת. הטכניקות האטיות והארוכות הללו פתוחות לכל אחד ואחת ‑ זקנים וצעירים, חולים ובריאים, עשירים ועניים. מתרגלים אותן בהינדואיזם, בבודהיזם, בנצרות ובדתות אחרות זה אלפי שנים, אבל רק לאחרונה למדנו כיצד הן יכולות להוריד לחץ דם, לשפר ביצועים ספורטיביים ולאזן את מערכת העצבים.

בנשימה ה‑6,000 בערך, תעברו לתחומי ממלכת הנשימה הרצינית, המודעת. תעשו את המסע מעבר לפה ולאף, אל עומק הריאות, ותפגשו פולמונאוט מאמצע המאה העשרים שריפא חיילים יוצאי מלחמת העולם השנייה מנפחת ואימן אצנים אולימפיים לזכות במדליות זהב, והכול באמצעות רתימת כוחה של הנשיפה.

בנשימה ה‑8,000 תעמיקו חדור עוד יותר לתוך הגוף כדי לנצל את מערכת העצבים דווקא. תגלו את כוחה של נשימת‑יתר. תפגשו פולמונאוטים שהשתמשו בנשימה כדי ליישר עמודי שדרה שסבלו מעקמת, לרפא מחלות אוטואימוניות קשות ולחמם את עצמם בצורה קיצונית בטמפרטורות שמתחת לאפס. אף אחד מן הדברים האלה אינו אמור להיות אפשרי, ואף על פי כן, כפי שתראו, הוא אפשרי. לאורך הדרך אֶלמד גם אני, ואנסה להבין מה קרה לי באותו בית ויקטוריאני לפני עשור.

בנשימה ה‑10,000, וקרוב לסוף הספר, נדע אתם ואני כיצד האוויר שנכנס לריאותיכם משפיע על כל רגע בחייכם, וכיצד אפשר לרתום את מלוא הפוטנציאל שלו עד נשימתכם האחרונה.

ספר זה יחקור דברים רבים: תולדות הרפואה, ביוכימיה, פיזיולוגיה, פיזיקה, סיבולת אתלטית ועוד. אבל בראש ובראשונה, הוא יחקור אתכם.

לפי חוק הממוצעים, אתם עתידים לנשום 670 מיליון נשימות במהלך חייכם. אולי כבר נשמתם חצי מהן. אולי אתם כבר בנשימה ה‑669 מיליון. אולי תרצו לנשום עוד כמה מיליוני נשימות.