סיון רהב מאיר: "שכחנו כבר מזמן – אבל אפשר לעצור רגע ולהודות"

בישראל נסגרה בשבוע שעבר רשמית מחלקת הקורונה האחרונה. את הידיעה הזו שמעתי בארץ, בעודי פורקת ארגזים מניו יורק, ארגזים שנארזו בימי המגיפה.

כשיצאנו לשליחות בניו יורק לקחתי איתי מעט ספרים. אחד מהם היה ספר תהילים קטן ועליו שלוש מילים מוזהבות: "לכל תפילותיך, אמן". קיבלתי אותו מגידי גוב, כשסיימנו להגיש ביחד את תכנית הבוקר של קשת. גידי לא ידע מה לקנות לי במתנה. רעייתו ענת גוב ז"ל היא שהמליצה לחרוט את שלוש המילים האלה, בזהב, על ספר תהילים חום. גידי הגיש לי את הספרון במבוכה, שואל אם זה בסדר להמציא הקדשה כזו, ואני התרגשתי. הספר ליווה אותי שנים, גם בשליחות בניו יורק, גם כשהמגיפה החלה.

אני זוכרת שהכריזו שם על יום תפילה, עם פרוץ הקורונה. לקחתי את ספר התהילים ל"אוהל", קברו של הרבי מלובביץ', להתפלל, אבל שם כבר לא נתנו להיכנס פנימה. הריחוק החברתי החל. מישהו במסכה על פניו, פריט שנראה אז מוזר, ניסה לארגן רווחים בין האנשים וביקש שנעמוד כולנו בחוץ.

תוך כמה ימים כבר היינו על מטוס לארץ. הכול השתנה לרעה, ומהר. בניו יורק נרשמו כאלף נפטרים ביום. אמבולנסים פינו מתים מהעיר בלילות. במרכזים הרפואיים הרבים לא נשאר מקום למאושפזים. העולם הכריז על סגר – וקפא. ארזנו תוך כמה שעות, ואת הספרייה השארנו מאחור.

השכנים שלנו, ד"ר אילנה וד"ר רוני קסטנר, שני רופאים משכונת פייב טאונז, התנדבו לטפל בבית המלא. נפרדנו מכולם מרחוק, מנופפים, לא נוגעים, והם נכנסו לתוך הבית לארוז את כל מה שנשאר. עליית הגג שלהם אכסנה את הארגזים האלה שלוש שנים.

בשבוע שעבר הגענו לשם, לסיים את הפרויקט. הספר הראשון שקפץ עליי, בארגז הראשון שפתחתי, היה ספר התהילים מענת וגידי גוב. "לכל תפילותיך, אמן". בפעם האחרונה התפללתי ממנו בדאגה כשמגיפה מסתורית איימה על העולם כולו. השבוע קראתי מתוכו את פרק ק' המפורסם, "מזמור לתודה". כולנו מזמן שכחנו ועברנו הלאה, אבל עם החדשות האחרונות על סיומה הרשמי של הקורונה - אפשר לעצור רגע ולהודות.

יש סוד!

העם הזה, שנראה מפולג וקיצוני? עמוק בפנים הוא מאוחד באחדות פשוטה, בערבות הדדית שאין כמוה.

הילד הזה, שנראה מרדן וכל המורים כבר התייאשו ממנו? זו רק קליפה. בתוכו הוא נשמה טהורה וטובה שרק רוצה להאיר את העולם.

התורה הזו, שנראית לפעמים קשה, משעממת ולא מתאימה לדור הזה? היא אור נפלא. כמו שיש חמצן לגוף – היא החמצן של הנפש.

התקשורת והפוליטיקה, שנראה שהן אלה שמנהלות את העולם, בתחזיות קודרות, בצעקות, ברדידות? יש פה תהליכים עמוקים ועתיקים וגדולים, הרבה יותר מכולנו.

השבוע חל ל"ג בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי, האיש שמזוהה עם תורת הסוד, עם ספר הזוהר, עם הקבלה. אנחנו הרי לא מקובלים – אבל כנראה רבים כל כך חוגגים את היום הזה, גם במדורה קטנה עם מרשמלו, כי הם מחוברים למסר שלו: יש סוד בעולם. יש במציאות רובד גלוי, ומתחתיו כל כך הרבה רבדים נסתרים.

צריך תמיד להסתכל לעומק, לא להסתפק במה שרואים מעל לפני השטח, לא להשתעבד רק למראה החיצוני. זה היום שלנו לאמץ כזו ראייה, טובה ולא שטחית. להיות גם אנחנו, קצת, אנשי תורת הסוד.

מסר מדוד חטואל

מה דוד חטואל מבקש לומר כעת? השבוע במסגרת מבצע "מגן וחץ" חוסל המחבל ג'אהד ענאם. הוא היה אחראי, בין השאר, לרצח של רעייתו טלי חטואל וארבע בנותיהם הילה, הדר, רוני ומירב, בפיגוע בציר כיסופים לפני 19 שנה. נדמה לי שהשם טלי חטואל הקפיץ אתמול פתאום רבים מאיתנו, שנזכרו בפיגוע הנורא ההוא. הלילה דוד חטואל שלח אלי כמה מילים שכתב:"התחושות מציפות אותי היום. מצד אחד, תחושת הקלה. מהצד שני, תחושה של חזרה, כמו במנהרת זמן, לי"א באייר לפני 19 שנה, ליום שבו איבדתי את כל משפחתי.

"כבר בימי השבעה סימנתי לי יעד של בחירה בחיים: 'נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ'. בעוד אויבינו מנסים בכל דרך להוסיף רע, להרוג ולרצוח בנו, אנו מצווים לבחור בטוב ובחיים. אין הבטחה שהבחירה הזו תהיה קלה, ולעתים זה היה קשה מנשוא, אבל התמדה בדרך הזו מובילה לקידוש החיים, לראיית המציאות בפרופורציה הנכונה ולהוספת טוב.

"ובחזרה אל הידיעה שקיבלתי: בעוטף עזה הייתה צריכה להתקיים חתונה של בן חברים שלנו. בבוקר, עם פתיחת המבצע, המשפחה הבינה שצריך למצוא מקום חלופי. היישוב כרמי קטיף, שבו אני חי כיום עם משפחתי, התגייס למשימה, וגם אני הצטרפתי.

"בעודנו עסוקים כולנו בהעברת החתונה ליישוב שלנו, בעודנו מוסיפים טוב בעולם, קיבלתי את ההודעה שמי שחוסל לפנות בוקר – הוא-הוא המחבל שאחראי לרצח משפחתי. כמה שעות אחר כך, כבר השתתפתי בחופה המקסימה של הזוג, במזל טוב.

"אנו באים עם ערכי נצח ולא עם ערכי רצח. זוהי לא 'נקמה' במחבל. מתוך אמונה בצדקת הדרך, מתוך ראיית החיים כמקודשים – אין מקום לבני עוולה אלו בעולמנו. לכן אני מודה לקדוש ברוך הוא ולכוחות הביטחון. הם הסירו רוע מן העולם. העולם הוא מקום קצת יותר טוב היום".

מה אומרים לילדת בת מצווה מאוכזבת?

מירית שלום מאשקלון שיתפה כמה קשה לבטל את בת המצווה של הבת שלה, הלל, בגלל המצב הביטחוני. התייעצתי עם חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר. הנה כמה נקודות שיעזרו לא רק למשפחת שלום:

1. לתת מקום לכאב. לא להדחיק. לא להגיד "איזו ילדה גדולה, שמתגברת ולא בוכה". יש מקום לבכי, לדמעות, לעצבים, לאכזבה, לבאסה. לא רק של הילדה, גם שלכם.

2. לנסות למצוא פתרון טכני. יש כל כך הרבה יוזמות יפות של אולמות וקהילות, לארח אירועים. אולי אפשר לזוז צפונה? או לעשות סעודה משפחתית סמלית, ובעתיד לחגוג בגדול?

3. את המתנה הכי גדולה – המצוות – לא לקחו לה! אף אויב לא יכול לקחת את הנס הפרטי הזה שמתרחש היום: הבת שלך מצטרפת למועדון שקוראים לו עם ישראל. היא מחויבת, אחראית, מחוברת. יש לה כוח-על שקוראים לו מצוות, והיא מתחילה להשתמש בו היום.

ויותר מזה: היא חלק מהסיפור הגדול של העם הזה. ההיסטוריה שלנו מתקדמת לטובה, אבל עוד לא גמרנו לטפל בכל האויבים שלנו, והיום אנחנו ממשיכים לעשות זאת. היא משלמת מחיר כואב ומעצבן, אבל יש בו משמעות. זה לא סתם.

4. הומור! בשיא הקורונה שאלו את הרב גרשון אדלשטיין בן ה-100 במה צריך להתחזק בזמן של כזה אסון. חשבו שהוא יגיד להתחזק בתורה, בתפילה, אבל עם פרספקטיבה של מאה שנה, הוא אמר דבר מפתיע: "להתחזק בהומור". כלומר, המצב קשה מספיק, בואו ננסה להכניס לתוך הבית שלנו פנימה כמה שיותר שמחה, קלילות, פרופורציה, בדיחות. אני, למשל, זוכרת כילדה את הימים של מלחמת המפרץ כתקופה מפחידה, אבל שהיו בה גם המון כיף וצחוקים.

טוב, אז מה בעצם אמרנו פה? גם לכאוב, גם למצוא פתרון טכני, גם לדבר על משמעות וגם לצחוק. אלוקים נותן לאימהות כוחות מיוחדים, כידוע, בטח בזמן כזה. בהצלחה לך. מזל טוב להלל ולכולכם.