פרשת בהר-בחוקותי: השפע כבר קיים בעולם. אחדות היא תנאי לכך שהשפע הזה יגיע לכולם

אחד הפסוקים המפורסמים בפרשה הוא: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה, ל"ה).

בהזדמנויות קודמות ראינו את משמעות הפסוק ממספר זוויות ראייה אקטואליות, בשורות הבאות נראה מבט נוסף לאור דברי ה"שפת אמת" (בהר, תרמ"א).

המדרש (רבה, בהר, ל"ד) מביא על הפסוק הזה את הפסוק במשלי: "עשיר ורש נפגשו, עושה כולם השם" (משלי כב). הקדוש ברוך הוא מייצר ועושה מפגשים בין עשיר לעני, וכמובן אין הכוונה רק לעשיר ועני ביחס לממון, אלא גם לעשיר ועני בדעת, ביכולת ובחכמה.

העולם בנוי ממפגשים תמידיים בין עשיר לעני, עשיר בתחומו ועני בתחומו. ככה העולם בנוי.

כותב ה"שפת אמת": "העניין נוהג הן בעשיר הן בחכם. וממשמע שנאמר 'והחזקת בו', שיש בכוח איש להחזיק ביד חברו שמטה ידו. 'וחי עמך' כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור".

כתובות כאן שתי ידיעות חשובות מאוד.

ראשית – המילים "והחזקת בו" הן לא רק ציווי, אלא זריקת עידוד וקריאה לכל אחד מאיתנו – יש לך הכוח והיכולת להחזיק ביד חברך. יש לך את זה. אל תאמר לעצמך – מה אני כבר יכול לעזור? מה אני כבר יכול לתרום? יכולותי הכספיות או המנטליות כה חלשות וחסרות השפעה. אומרת התורה – לא! "והחזקת בו", יש לך היכולת להחזיק ולחזק את מי שעומד מולך, "כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור". בכוחו של חיזוק אחד קטן לחלחל ולהשפיע עד אינסוף. עלינו להאמין בכוחה של מילה אחת טובה.

נראה שכולנו חווינו על בשרינו את כוחו של מעשה "פעוט", של חיוך אחד, של עידוד ושל "חיבוק". אל תעמוד חסר אונים מול מציאות כואבת. כל אשר בכוחך לעשות – עשה, ותראה שזה ישפיע על השני לטובה. החסד ה"קטן" יכול לחולל שינוי. מספיק שה"עני" רואה שחושבים עליו, והידיעה הזו לכשעצמה מחוללת פלאים בנפשו.

ממשיך ה"שפת אמת": "והקדוש ברוך הוא משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם, הן בנפש הן בגוף, ועל זה מברכין 'הזן את העולם כולו' דייקא (דווקא). רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד, ואז אין מחסור דבר".

כלומר, הקדוש ברוך הוא משפיע בכל יום את כל הצרכים של הבריאה כולה, וכפי שאנו אומרים בברכת המזון "הזן את העולם כולו בטובו...". השם נותן בכל רגע חיים, אור, שמש, חמצן, מים, מזון וכל שאר הצרכים, באופן שמספיק לכלל הבריאה, לדומם, לצומח, לחי ולאדם. כדי שההשפעה "תזרום" בעורקי כלל הבריאה, צריכים אנו להתאחד ולתת זה לזה, באופן שהאחד מהווה "צינור"  לשני, וכך אין מחסור לאף אחד. האחדות והערבות ההדדית גורמות לכך שההשפעה וההטבה האלוקית תגיע לכל מקום ולכל נצרך. המערכת של הבריאה עובדת באמצעות "והחזקת בו". הקדוש ברוך הוא מפגיש בין עשיר לעני כדי שהשפע לעני יעבור דרך העשיר, והעני גורם לכך שהעשיר מתעשר במידת הנתינה.

השפע כבר קיים בעולם. אחדות היא תנאי לכך שהשפע הזה יגיע לכולם.

מוסיף ה"שפת אמת" ידיעה חשובה: "וכיוון שימוך אחיך ומטה ידו עמך, בוודאי נמצא העזר אצלך. ואם כי אינו רואה שיהיה בכוחו כל כך, על זה נאמר 'מאיר עיני שניהם השם', שעל ידי התאחדות ישרה עליהם ברכה". כלומר, אם הקדוש ברוך הוא גילגל ש"ומטה ידו עמך". כלומר, אם דווקא אתה נחשפת לחלישותו של פלוני, אות הוא שבוודאי העזר נמצא אצלך. ללא כל ספק אתה יכול לסייע, ולו במעט. ואם אתה רואה שאין בכוחך לסייע, תתאחד אתו, תישא עמו בעול, תעודד אותו, ותיראה שהשם ישרה עליך ועליו ברכה.

המסר הזה מופיע גם בכיוון ההפוך – במצוות התוכחה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". אם אדם מסוגל להוכיח את החבר באופן הראוי, והוא נמנע מלהוכיח אותו, במובן מסוים הוא הופך להיות "שותף" בחטא. "שכיוון שרואה ויכול להוכיח, באמת צריך חברו לתוכחה שלו, והוא מונע הטוב מבעליו, שעזר חברו הוא אצלו. שכך ברא השם יתברך שיהיה לזה סיוע מזה, וזה לזה יצטרכו, כדי שיבינו כולם כי הכל מהשם יתברך, ולא יהיה כל השלימות אצל אחד". איזה מילים נפלאות: "שכיוון שרואה ויכול להוכיח, באמת צריך חברו לתוכחה שלו והוא מונע הטוב מבעליו". זאת האמונה – השם גורם למפגשים, וכשהמפגש קורה - "והחזקת בו". לא רק שאתה צריך, אתה פשוט יכול. אל תמנע טוב מבעליו. תחזיק אותו גם גשמית וגם מנטלית. לא סתם דווקא אתה נחשפת לזה.

אחת הקללות המובאות בפרשת בחוקותי היא: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ונאספתם אל עריכם, ושילחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב". רש"י מבאר: "ונאספתם – מן החוץ אל תוך העיר מפני המצור. ושילחתי דבר בתוככם – ועל ידי הדבר וניתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו, ניתנים ביד אויב". כלומר, מחוץ לעיר יש אויבים, וכולם מתבצרים מפניהם בתוך העיר, אולם בתוך העיר יש מגפה שגורמת להרבה מתים, וכיוון שיש ציווי לא להלין את הנפטר בתוך ירושלים – הם נאלצים לצאת כדי לקוברם, ואז הם ניתנים בידי האויב שממתין להם בחוץ.

שמעתי בשם ספר "נתיב רפאל" (לא ראיתי בפנים) שאלה מעניינת על הקללה הזו. אם בחוץ מחכים לבני ישראל אויבים המאיימים עליהם בחרב, מדוע הם יוצאים מהעיר כדי לא להלין את המתים בירושלים? נכון שישנה הלכה שאין מלינים את המת בירושלים מפני קדושתה, אולם וודאי שלא נאמר עליה יהרג ובל יעבור, ממתי מוסרים נפש על איסור הלנת המת בירושלים?

התשובה, כל הפורענויות והקללות מתארות בעצם את הגלות, כשמטרת הכל היא לעורר את לב העם לתשובה ולשיפור מעשים. אחד מסימני הגלות הוא, שאנשים אכן מקבלים החלטה להשתפר ולהתחזק במצוות, אולם במקום לשפר את מעשיהם קודם כל במצוות העיקריות והחשובות, הם מחליטים להחמיר על עצמם ולהיתפס לחומרות שלא באמת צריך להחמיר אותם. לפעמים אנחנו מתעסקים בטפל במקום בעיקר? וזה אחד מסימני גלות הדעת.

הגלות מבלבלת את שיקול הדעת, והיא עלולה לגרום לאנשים לטעויות בסדרי העדיפויות, ומכך עלינו להיזהר.

התורה רוצה שנבחין מה עיקר ומה טפל, במה יש להתמקד כעת ובמה פעם אחרת, ולכאורה אין חולק על כך ש"והחזקת בו" הוא אחד הדברים העיקריים הצריכים חיזוק.

מסכימים?