דרך חור הגרוש: מותר לי להיות עצובה, מאוכזבת, כועסת, אבלה

על דעת המקום ועל דעת הקהל, הריני מתירה לעצמי להימנות עם קהל העצובים, הבכיינים, הנאנחים, המבכים את מר גורלם, לפחות באופן זמני ובלתי מוגבל בזמן. הריני מרשה לעצמי לחוש עצב תהומי, מבלי להישפט על כך על ידי שופטת קשוחה במיוחד, הלוא היא אני, בכבודי ובעצמי.

רגע... לא רק עצב, הרשו לי להרחיב את היריעה. בהזדמנות מדכאת זו, הריני להצהיר על מתן לגיטימציה לרגשות נוספים. להלן רשימה חלקית: פחד, עצב, אכזבה, כעס, החמצה, אובדן, אבל, בדידות ועוד.. הריני מכריזה על הרשות להרגיש כל רגש שהוא, מבלי לכרוך אותו באופן מידי בייסורי מצפון ובהלקאה עצמית.

הרגשות הם תמיד "בסדר", ויש להעניק להם את הרשות והזכות להתקיים ולבצע את תפקידם, שהרי גם להם – שליחות וייעוד בעולם. כל רגש שצף ומציף זכאי להכרה, להתבוננות וליחס הולם, מעבד ומכבד. הניסיון להדוף / להדחיק / להשתיק / להתנגד – יוצר תגובה נגדית, ומשיג תוצאה הפוכה בתכלית.

הרשות להרגיש מאפשרת לי, היום, להיות עצובה, במלוא מובן המילה. אני מרשה לעצמי לשקוע באבל עמוק על אינספור מאמצי עליון שעשיתי במשך שנים ארוכות כדי להציל את ביתי. אני סופדת לחלומות שלא התגשמו ולתקוות שלא מומשו. אני כואבת ומבכה על חוסר אמון שזכיתי לו (בעיקר מהצד השני), כשכבר העזתי לחלוק ולפתוח חלון הצצה לחיי. חוסר אמון שפגע בי יותר מכל, והותיר את תמימותי פצועה ומדממת. תשעה באב אינו חל היום, ובכל זאת, ברגע זה ממש, אני חשה חורבן. בתוכי מקנן צער עמוק על בית שמעולם לא נבנה, למרות נחילי הדם, היזע והדמעות ששפכתי ושטמנתי ביסודותיו. אני מתאבלת על חיי שהשתבשו כל כך, שלא נרקמו כפי שייחלתי והתפללתי. אני בוכה על ההסתרה שבתוך ההסתרה ושוקעת בחושך עמוק, בעלטה.

אמש שב בני מתלמוד התורה, ובכה בכי תמרורים. הוא הצטער מאד על שהפסיד בחיידר, בעת ששיחק עם חבריו, שש גולות יקרות וחשובות. הרשיתי לו בתוכי לבכות ולהצטער, אף על פי שהדבר דרש ממני לכאוב גם כן. הנטייה להדוף את הכאב ממנו וממני הייתה חזקה, ובכל זאת התאמצתי לשתוק, ופשוט לשהות, להיות עמו בצרה. ישבתי לידו כשבכה וקונן את אובדנו, את מר גורלו, והתחברתי לכאב ולאכזבה. הבעתי הזדהות אמיתית, מתוך אמון מוחלט במה שהוא חש ומרגיש. שש גולות עבורו הן עולם ומלואו. לא ניסיתי מייד לפצות או להבטיח הבטחות, לא התפתיתי לנזוף ו"ליישר", למזער את הבעיה או להנמיך את העוצמה, גם לא מיהרתי להציע נחמה. פשוט, ישבתי שם. מרגישה אותו ואת כאבו. פשוט? כמה לא פשוט...

ילד שזוכה למתן תוקף לרגשותיו – מפנים שהוא בעל ערך. הוא מבין שיש משקל ומשמעות לעולמו הפנימי ולכל מה שמתרחש שם, כי מבוגר משמעותי שהה שם אתו והיה עמו ובעבורו. ילד כזה לומד להיות מודע לתחושותיו, להכיר בהן, לעבד ולווסת אותן. היכולת לכך נרכשה והתפתחה, כי קולו נשמע, גם כשבכה רק על גולות, ולא על מסע חיים מכאיב במיוחד.

כעת, אני משקיטה את הקולות הפנימיים בתוכי, ששופטים אותי על אבלי ועל בכיי ומאיצים בי לקום, לחזור לחיים, להתעשת... לא, אני אומרת להם בתוקף. אני נותנת תוקף, כעת, לצער עמוק, עתיק ורחב מני ים. אני מאפשרת לצער להציף אותי והולכת לאיבוד בתוכו.

בבוקר, כששרידי הבכי עדיין דבוקים בי, אני נוסעת לקברה של אמא רחל. שם הופך הכאב המחלחל בגרוני לתפילה אחת גדולה שבוקעת מקירות לבי השבורים ונוחתת היישר בחיקו של בעל הנחמות ואב הרחמים.