אפרת ברזל: נכון שזה נעים, לדעת שאתה חלק ממשהו גדול?

אני לא אדם פוליטי ואין לי כוונות להיות כזה, אף פעם.

אני אוהבת לחיות, לצפות בציפורים נודדות, לכתוב מילים, להתפעל מאלוקים ולהבין תהליכים.

מה נעים יותר, שאלתי איזה יום את הילדים, להסתכל מבחוץ על מרפסת יפה מלאה בפרחים ועציצים פורחים, או לשבת בתוכה?

זו שאלה שאני מוכנה להתעסק איתה.

הרפורמה היחידה שאני מוכנה להשקיע בה זמן היא הדיון על שינוי מקום פח האשפה במטבח שלנו, בעיצובו החדש.

ולא,

אני לא מרגישה אדם ריקני בשל זה,

ולא,

אני לא מרגישה לא בעניינים בעקבות זה.

אני מבינה שיש מספיק אנשים עצבנים ומתלהמים ועסוקים בתחום, אין שום צורך בי.

מה כן?

התקשר אלי קרוב משפחה חילוני השבוע, מדרגה קרובה מספיק, בילינו יחד באירוע משפחתי קטן וסגור.

במהלך הגשת הפסטה ברוטב פסטו, כשעברתי לידו, מדי פעם, שאלתי אותו בנחמדות, "שלום בנדוד, אתה נראה לי קצת מוטרד, אני צודקת?".

והוא אמר שלא, שהכל בסדר, שתודה שהזמנו אותו ואת אשתו, ואת הילדים, ושתמיד מענין להיות איתנו, ואיזה יופי סידרנו את הכריות לכיסאות במרפסת.

בכל זאת,

גם במסלול חזור, כשהורדתי את כלי ההגשה של הפסטה, שאלתי אותו אם הוא בטוח שהכל בסדר ושכלום לא מטריד אותו, והוא חייך, ואמר שהכל בסדר.

אבל מה לעשות שהסנסורים הרגשיים שלי, כמו של כל בעלות הבינה היתרה, יודעים לתפקד כאנטנות, כצלחות משדר, פלט, קלט, תן לי רגע לראות, ואומר לך מה מצב רוחך.

למחרת בבוקר, אני מקבלת ממנו בשעה מוקדמת יחסית, טלפון משפחתי צפוף.

"בוקר טוב אפרת, מה שלומך? תראי, את שאלת אתמול באירוע אם אני בסדר וכל זה, אז אני רוצה להגיד לך שהיה מאוד יפה אתמול, אבל כן, את צודקת משהו היה לי קשה".

"אתה רוצה לשתף אותי?", שאלתי אותו. "היתה לי הרגשה, לכן נידנדתי לך כל הזמן".

"תראי", הוא אמר,

"אלה ימים שקשה לי מאוד להיות באירוע עם חרדים".

"אני שומעת", עניתי לו בחרדית.

אני אוהבת את 'אני שומעת' שלמדתי מכם, חברי החרדים. בחילונית אין לזה תרגום קצר. 'אני שומעת', זה בתרגום ארוך, 'דבר, דבר, תמשיך לדבר, אני לא מסכימה איתך על כלום, אבל אני מהנהנת ושומעת בשביל לכבד אותך ולהרגיש את עמדתך. יש סיכוי, שאולי, אולי משהו קטן מתוך כל מה שאתה פה אומר, יכנס אצלי אל מערכת השיקולים, ואולי אולי, גם ישפיע על משהו, אבל הסיכוי כל כך קלוש, אני שומעת'.

שאלתי את בן הדוד, "למה?", שזו היתה שאלה מטופשת ומיותרת. במקרה של הזמנים האלה, זו בת הזוג הטבעית ל- 'אני שומעת', הוא ענה, והסביר על כמה יקר לו המקום הזה, ישראל, הדמוקרטיה, וכל ההסברים האלה.

"אני ממש עסוק בזה כל היום", הוא המשיך, "זה מטריד אותי, אני הולך עם זה לישון בלילה וקם עם זה בבוקר, זה פוגע לי בבריאות, המצב כאן".

הרגשתי איך הוא ממש מדבר את הלב שלו.

"נכון שזה נעים?",

שאלתי אותו.

"מה נעים?".

"לקום בבוקר לחיות ולמות על עקרונות שהם מדם לבך, על ערכים שהם בנשמתך, הידיעה שאתה חלק ממשהו גדול, ההבנה שיש דברים שהם חשובים לך".

"כן", הוא ענה.

"בדיוק ככה, אנחנו, הציבור החרדי מרגיש. שנים. בדיוק אותה הרגשה. אני מה זה מבינה אותך.

"אנחנו קמים בבוקר, חיים ומתים על התורה שלנו. הערכים שלה הם בנשמתנו, אנחנו חלק ממשהו קדום וגדול, יש משמעות גדולה לחיינו.

"איזה נעים זה לחיות עם משמעות. תגיד, אני מכירה אותך, גדלנו יחד, אתה איש עשיר מאוד. עוד כסף או עוד עסקה לא באמת ישנו לך. נכון שמאז שיש לך פחד מערעור ערכיך ומשמעויותיך, הם הופכים להיות מרכז העניין של החיים שלך?".

"כן", הוא ענה.

"אז תשמע, בנדוד יקר אחד, אנחנו חיים ככה כבר דורות. את ההרגשה של 'למען', למען שמו באהבה, אנחנו שרים כבר מאות שנים. עיסוק בחיי משמעות הם באמת חיים מאושרים. אני מבינה אותך לגמרי, אתה יהודי, יהודים לא יכולים לחיות לאורך זמן ללא משמעות וסיבה, זה חלק מהאפיגנטיקה (גנים שעוברים דורות במשפחה) שלנו כעם, זה חלק מהגנוגרם (אילן יוחסין) שלנו, אז אני ממש מבינה אותך, אני מאחלת לך להרגיש חיי משמעות תמיד. רק מה? אנחנו לא יכולים להיות קרבן להתעוררות הערכית הפתאומית שלכם. אנחנו נשמח לעזור בהמלצות איך להתמיד בשימור ערכים על גחלת של שנים, ואיך לעזור בהעברה לדורות הבאים. אנחנו כציבור מנוסים בזה כבר שנים, יש לנו כמה טיפים אם אתם רוצים".