"במשך שלושה חודשים נעדרתי, ההורים שלי עברו סיוט": ניצול אוניית ה’פאטריה’ מדבר

זאב אנגלר היה תינוק קטן, בן שנה בסך הכל, כאשר אוסטריה סופחה לגרמניה והנאצים נכנסו לוינה. הוא התגורר אז עם הוריו בווינה, אליה הם הגיעו שנה אחת בלבד לפני פרוץ המלחמה, לאחר ששבו מפלסטינה.

"אנשים באותם ימים נמלטו מאירופה, ואילו ההורים שלי בחרו דווקא לשוב להתגורר שם", מסביר זאב את פשר ההחלטה ששינתה את חייהם. "אמנם שניהם עלו לארץ כמה שנים קודם לכן, אבל לא השתקעו שם באמת, וכשהתחילו הפרעות ביפו, סמוך מאוד לרחוב שבו התגוררו, אמא הודיעה לאבא שהיא לא מתכוונת להישאר בפלסטינה אפילו עוד יום אחד, שכן היא רוצה להעניק לילד שייוולד לה חיים רגועים יותר. כך הם חזרו לווינה בסוף שנת 1936 ואני נולדתי שם. קצת יותר משנה לאחר מכן, בחודש מרץ 1938, פלשו הנאצים לווינה ופרצה המלחמה".

התמונה שנמסרה להוריו של זאב, בעתלית

אל חופי פלסטינה

סיפורו של זאב ארוך ומלא בניסים מרגשים על כל צעד ושעל. לו עצמו אין כלל זיכרונות משנות ילדותו במלחמה, שהרי הוא היה צעיר מאוד, אך במהלך שיחתנו הוא מראה לנו תמונה שצולמה באותם ימים, בה נראות יהודיות רוכנות על ברכיהן ומקרצפות את מדרכות הרחוב בווינה.

"אלו הן אחיותיה של אמא שלי", הוא מספר,  "זה היה בתחילת המלחמה, כאשר הגיעו הנאצים לדירה מספר 18, בה אנחנו התגוררנו ודרשו לקחת את כולם לקרצוף. סבתי הצביעה על אימי שהחזיקה אותי בידיה ואמרה: 'הרי לא תיקחו אותה, היא בהריון', וכך לא נלקחה בזמן ששתי אחיותיה הצעירות ממנה נלקחו לקרצוף, וניתן לראותן בתמונות שהפכו אחר כך למפורסמות. אימי תמיד סיפרה איך שהן קרצפו על ברכיהן, יחד עם גברים מבוגרים שהשתטחו אף הם על הרצפות, לקול צחוקם של תושבי הסביבה שצעקו: 'סוף סוף יש עבודה ליהודים!'

מקרצפות את המדרכות לקול צחוקם של ההמון

"בשנתיים הראשונות של המלחמה הסתתרתי עם הוריי בכמה מקומות מסתור, כאשר אנו עוברים תקופה קשה מאוד תחת המשטר הנאצי ורואים איך שכל משפחתנו מתפוררת. היו בני משפחה שהצליחו לעזוב לדרום אמריקה ולארה"ב והיו כאלו שקיבלו אשרה לעבור לאנגליה. הבעיה שלנו הייתה שמכיוון שאבא נולד באוקראינה ולא באוסטריה, הוא לא היה רשאי לקבל אשרת העברה.

"כך נשארנו בווינה, משוועים לעזרה, שהגיעה לבסוף ממקור בלתי צפוי – בכנס שהתקיים בברלין הודיעו אייכמן ואנשיו לאנשי המוסד ועלייה ב' כי אם ברצונם לחלץ את היהודים, מוטל עליהם לשלוח להם ספינות שייקחו אותם לפלסטינה, ואם לא יעשו זאת, הם יעבירו את כל היהודים למחנה העבודה דכאו. השליחים מישראל הבינו את הדחיפות שבעניין והצליחו להשיג ארבע ספינות נהר שישוטו לאורך נהר הדנובה, עד שיגיעו לרומניה. זו הייתה הדרך היחידה, שכן  באותם ימים התנועה הייתה אפשרית רק לאורך הדנובה, שנחשב לנתיב מים בינלאומי.

"יצאנו לדרך באוניה ועברנו מסע של 12 ימים עד שהגענו לרומניה, שם המתינו לנו שלוש ספינות שנועדו במקור להובלת בקר. יחד עם אלפי מעפילים נוספים הועלינו אל אותן ספינות שנשאו את השמות 'אטלנטיק', 'מילוס' ו'פיסיפיק'. אנחנו עלינו על ה'אטלנטיק' והתחלנו בהפלגה אל עבר פלסטינה, מבלי שהיו לנו אישורי כניסה למדינה. מידי פעם עצרה האוניה בסמוך לאיים שונים, כדי לקנות פחם ומים לצורך הנעתה, שכן הייתה זו אוניית קיטור.

"המשכנו בהפלגה עד שהגענו לכריתים, שם נולד אחי על האונייה, והוריי העניקו לו את השם 'אורי', בתפילה גדולה שנזכה לראות אור. בכריתים הצטייד צוות הספינה בפחם, אלא שאז הסתבר להם שאם יביאו אותנו לפלסטינה, יכניסו אותם לבית הסוהר, אולי אפילו יתלו אותם. הם לא היו מעוניינים להמשיך, אך מכיוון שאנשי ה'הגנה' ניהלו את העניינים, המשיך להתנהל המסע לפלסטינה דרך הים התיכון. עברו עלינו עוד תלאות שונות עד שהתקרבנו אל נמל חיפה, ושם הסתבר לנו ששתי הספינות האחרות כבר עוגנות בנמל, אך הנוסעים אינם רשאים לרדת אל חופי הארץ".

אסון הפאטריה

זאב עוצר לרגע את דיבורו. בשלב זה, כפי שהוא מציין, התרחש האסון המפורסם של אוניית הפאטריה, שאליה היו אמורים להיות מפונים כל יושבי הספינות. "התוכנית של הבריטים הייתה להעלות את כל המעפילים על הפאטריה ולגרש אותם מחופי הארץ", הוא מסביר, "הוריי, אחי ואני היינו מהראשונים מה'אטלנטיק' שהועלו על סיפון האונייה, בזמן שהיו עליה כבר יתר המעפילים שהגיעו מהאוניות האחרות.

אלא שה'הגנה' החליטה למנוע את יציאת הספינה לדרך. הם הודיעו לכולנו שיש להיות על הסיפון עד השעה תשע בבוקר, ובדיוק בשעה זו אירע פיצוץ גדול של חומר נפץ. המטרה הושגה: הספינה נפגעה קשות, אלא שהפגיעה הייתה קשה מידי, וכתוצאה מכך חדרו מי הים במהירות לאוניה שהתהפכה על צידה. כך התרחש אסון כבד בו טבעו למעלה מ-208 מעפילים".

איך אתם ניצלתם?

"הוריי, אחי ואני ניצלנו ברגע האחרון", מספר זאב. "אבא החזיק אותי בין ברכיו, ואחי הקטן נזרק בתוך שמיכה לים ושם תפסה אותו אחת המעפילות והובילה אותו אל החוף. גם אני והוריי הגענו לחוף, ואז היה נראה לי שאני מבחין במישהו שמחלק קקאו. רצתי לשם במהירות, והוריי מספרים כי מאותו רגע נעלמו עקבותיי. הם פונו בינתיים לבית החולים רמב"ם בחיפה, כשהם בטוחים שגם אני אגיע לשם אחריהם, אבל לא הגעתי. כעבור שלושה ימים שוחררו הוריי מבית החולים והועברו למחנה המעפילים בעתלית, ועדיין לא מצאו אותי".

במשך שלושה חודשים איש לא ידע מה עלה בגורלו של זאב הקטן. "עברו על ההורים שלי ימים קשים של אי וודאות", הוא מספר. "מידי פעם הביאו לעתלית בגדים או חפצים של אנשים שנמצאו על גופות שנמשו מבטן האונייה או מהמים. בכל פעם מחדש שאלו את הוריי אם משהו מהפריטים האלו שייך לי, ואמא תמיד חזרה על כך שהיא יודעת שלא טבעתי, שכן היא ראתה אותי על החוף".

עד היום לא יודע זאב להסביר היכן בדיוק הוא היה, אלא רק מציין את מה שסופר לו: "כעבור שלושה חודשים העבירו לאמא שלי שלוש תמונות שעל אחת מהן נכתב בגרמנית: 'הריני מאשר שצילמתי את הילד ביום 24 לאוקטובר 1940, חיפה', עם חתימת הצלם. אחרי שהוריי זיהו אותי בתמונה, הגיע לעתלית טנדר בריטי, ממנו יצאתי עם שלט התלוי על החזה: 'פטר אנגלר'. העמידו אותי על יד השער בעתלית וביקשו: 'תקראו להורים'. אמא הגיעה, אך לא רציתי לגשת אליה, כי טענתי שיש לה ילד אחר. רק אחרי שקראו לאבא ניגשתי אליו והתאחדנו יחד בעתלית".

אמן יצירתי

זאב המשיך ועבר תלאות נוספות במהלך חייו הצעירים. "אחרי כמה שנים של מגורים בתל אביב נפטר אבי בגיל צעיר", הוא מציין, "ומכיוון שלאמא היה קשה לגדל אותנו, עברתי יחד עם אחי ללמוד במוסד 'משק ילדים מוצא' שעל יד ירושלים.  אלא שזו הייתה בדיוק השנה בה פרצה מלחמת השחרור, ואנחנו נותרנו כלואים בעיר, בלי אפשרות לפגוש את אמא. בהפוגה הראשונה קיבלה אמא אישור לעלות לירושלים בדרך בורמה, יחד עם השיירה הראשונה שהגיעה לעיר. הנסיעה נמשכה בערך 18 שעות, עד שהיא הגיעה אלינו וסוף סוף נפגשנו. זה היה מפגש מרגש מאוד בו הצטרפנו אליה וחזרנו הביתה.

"המשכתי ללמוד לאחר מכן בבית ספר בתל אביב", הוא מספר, "אחר כך עברתי לבית ספר טכני בחיל האוויר בחיפה, שם למדתי מכונאות מטוסים, ב- 1956 הייתי מכונאי בטייסת תובלה בתל נוף ובמלחמת יום כיפור גויסתי לפני תפילת נעילה ולמחרת בבוקר כבר הייתי ב'סיני בוסה', כ-16 קילומטרים מתעלת סואץ. זמן קצר לאחר מכן התחתנתי עם אשתי, ומאז יש לנו חיים  מאושרים ואנו מודים על כל יום".

בתחילת דרכו המקצועית עבד זאב בתעשייה האווירית, אך מהר מאוד הוא עזב והצטרף לעבודה במפעל של חמיו שעסק בייצור משאבות מסוגים שונים. "ניהלנו קשרים עם חברות באנגליה, ארה"ב ואוסטרליה, הייתה הצלחה גדולה ועבודה רבה", הוא מספר.

בתוך כך נולדו להם שלושה ילדים, שהגדול ביניהם למד הנדסת מכונות והצטרף למפעל, וכיום הוא זה שעומד בראשו. זאב פרש מהעבודה לפני כעשר שנים, אך אם חשבתם שאחרי שנים של הישרדות, לימודים ועבודה, יחפש זאב את ההזדמנות לנוח, כנראה שעוד לא תהיתם לגמרי על קנקנו של האיש. "אמנם יצאתי לפנסיה", הוא מציין, "אבל אני לא אוהב להשתעמם, לכן חיפשתי כל הזמן תעסוקה נוספת".

לתעסוקה הבאה שלו הוא הגיע ממש במפתיע. "בתקופה בה עזבתי את המפעל תקפו אותי כאבי גב חזקים מאוד שממש שיתקו אותי והייתי מוגבל במשך כחצי שנה.  באותם ימים התחלתי לפרק מכשירי חשמל ישנים  ולחברם לחפצים אחרים, וכך נוצר משהו שהוא לא ציור ולא תמונה אלא יצירה תלת מימדית".

זאב מציין כי הוא השתמש בחפצים כמו פעמון, משקפיים, כובעים לוחות אלקטרוניים בצעצועים של הנכדים שלו ויצר אמנות הנקראת 'פופ-ארט'. יצירותיו הוצגו בתערוכות בשטרסבורג, וינה ברלין ובארץ בפתיחת בית התרבות החדש בסביון ובמגדלי הים התיכון בגני-תקוה, והוא נחשב לאחד האמנים היחידים שעוסק בתחום. "אני מסוגל ליצור במשך שעות ארוכות ביום וליהנות מכל רגע, זה ממש ממלא אותי", הוא אומר בכנות.

בקרוב מאוד (30 במאי) תיפתח תערוכה חדשה עם יצירותיו שתוצג בבית הדיור המוגן בו הוא מתגורר בשנים האחרונות. "אני יוצר את היצירות מתוך אהבה גדולה לעולם האמנות ולמשחקי הילדים, ואולי זו הסיבה שהיצירות מוצאות מקום לליבם של מבוגרים וצעירים כאחד", הוא אומר בסיפוק.