בסדר, שנינו טעינו. אז מי מאיתנו צריך לבקש סליחה?

בואו נתאר לעצמנו שאדם חוזר הביתה מרוגש מאוד. הוא קיבל קידום רציני בעבודה, והוא לא יכול כבר לחכות לספר על כך לאשתו. הקידום הזה משמעותי מאוד עבורו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אישית, הוא מרגיש שמכירים בכך שהוא משקיע בעבודה ומצטיין בה.

הוא חוזר הביתה ומספר לאשתו בהתלהבות על הקידום שקיבל. אשתו מחייכת ומהנהנת, ולא כל כך מתעניינת בדבריו. אפשר לראות שדעתה מוסחת. הבעל הולך לחדר ומרגיש מאוכזב מאוד ואפילו פגוע. הוא לא מבין למה אשתו לא מתלהבת ממה שסיפר לה. האם היא לא מבינה את משמעות הקידום הזה? אולי פשוט לא אכפת לה? למה היא מפגינה חוסר רגישות?

האמת היא שאשתו מאוד מתעניינת ושמחה בשבילו, אלא שהיא, בניגוד אליו, עברה יום מתיש וקשה בעבודה, ולאחר מכן חזרה הביתה והייתה לה מריבה עם הבת הבכורה. היא מלאת תסכול ועגמה, ולא מצליחה להתפנות להתרגשות של בעלה, אף על פי שהיא מנסה.

לאחר מכן, כשהיא מגלה שבעלה כועס עליה, גם היא מתמלאת רוגז. מה הוא רוצה ממני? היא חושבת לעצמה. מה, הוא לא מבין שכשאני נתונה במצב כזה אני לא מסוגלת להתלהב ולשמוח עד בלי די? לא רק שהוא לא מגלה רגישות ולא מבין עד כמה קשה לי, הוא עוד כועס עלי שאני לא מספיק שמחה! רק על העבודה הוא חושב כל היום!

מכאן הם נגררים למצב המוכר שדיברנו עליו פעמים רבות – כל אחד מהם עסוק בפרשנות שלו לאירוע ומתבצר בה, כל אחד ממשיך להעמיק את זווית הראיה שלו במקום להרחיב אותה ולראות את התמונה הכוללת. הם צוברים רגשות כעס ומרמור ומתחילים להדביק תוויות לא נעימות זה לזה.

הסברנו גם שבמצב כזה המוח נוטה "לאמת" את הרהורי הלב ולאסוף עובדות שכביכול מתאימות לפרשנות של כל אחד מבני הזוג על המצב, תוך שהוא מתעלם מהעובדות שמוכיחות ההיפך, או מפרש אותן כך שיתאימו לתאוריה שלו (זה חד פעמי, הוא עושה את זה רק כדי לרצות אותי, וכו וכו'). בשניהם נוצרת רגישות יתר ומצטברת טינה.

איך יוצאים מהמקום הזה ומגיעים לפיוס אמיתי?

מי צריך לבקש סליחה?

נקדים ונאמר שהמעשה החכם באמת הוא להימנע מהמצב הזה מראש. כלומר, כאשר הבעל מגיע הביתה ורואה שאשתו זעופה ועצבנית, הוא יכול להקדים ולשאול: "יש לי חדשות טובות לחלוק איתך, אבל נראה לי שאת במצב רוח לא משהו. מתחשק לך לדבר עכשיו או שעדיף בערב?". כנ"ל ההיפך – האישה יכולה לומר לבעלה: "אני רואה שאתה שמח, אבל אני לא יכולה להתרכז עכשיו, וחבל, זה סתם יהרוס לך את מצב הרוח. אני מעדיפה ללכת לנוח קודם, ואז נדבר". נכון, זה מלאכותי, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה. מוטב רגע מלאכותי ואפילו קצת מביך מאשר מריבה וכעס.

בכל אופן, במקרה שלנו זה לא מה שהיה, ונשאלת השאלה: מה עושים עכשיו? מי צריך לקום ולבקש סליחה? הרי שניהם מרגישים פגועים, שניהם מרגישים שהתנהגו אליהם לא בסדר. מי צריך לקחת אחריות וליזום שיחת פיוס?

לא רבים המקרים שבהם אדם לוקח על עצמו אחריות ואומר: אני הייתי אשם בוויכוח הזה. אני הייתי לא בסדר. בדרך כלל אנחנו נוטים להתמקד בכאב והפגיעה שלנו ולהרגיש שהם היו משמעותיים הרבה יותר מאלו של הצד השני. כל אחד מהצדדים בוויכוח מעניק משקל רב לצורך שלו. הבעל צריך את ההשתתפות של אשתו, והאישה צריכה התחשבות מצד בעלה. כל אחד מהם מרגיש שהצורך שלו הוא מהותי וחיוני, בעוד שהצורך של השני היה יכול לעמוד קצת בצד, לא קרה כלום.

בהקשר הזה אנחנו רגילים לשמוע את המשפט "אם הוא היה מתייחס אלי כמו למלכה, הייתי הופכת אותו למלך", וההיפך – אם היא הייתה מתייחסת אלי כמו למלך... כלומר: האשמה מוטלת על הצד השני. אם הוא היה מתייחס אלי כמו שצריך, אני הייתי מחזיר לו באותו מטבע.

במשפט הזה מקופלת אמת פשוטה: הרבה אנשים מוכנים להתפייס ולסלוח; לא רק מוכנים אלא רוצים, אין להם עניין לריב, אבל הם לא מסכימים לבקש סליחה. הם מרגישים שבבקשת הסליחה הם כביכול מודים שהם האשמים, ונוח להם להצטדק ולומר: מה כבר עשיתי? נכון שדיברתי לא יפה, אבל זה היה רק בתגובה לאיך שדיברו אלי. העלבונות ששמעתי הוציאו ממני חלקים לא־טובים. מה הייתי אמור לעשות? לשבת ולשתוק? ובכלל, אדם אחר היה כועס הרבה יותר, אני עוד איכשהו הבלגתי.

מודעות זוגית

למצב המתואר לעיל קוראים "חוסר מודעות זוגית". כשם שיש מודעות עצמית, כך יש מודעות זוגית. כשם שאדם בוגר אמור להיות מודע לעצמו, ליתרונות ולחסרונות שלו, למקומות שבהם קשה לו לתפקד ולמצבים שמאתגרים אותו – כך אדם צריך להיות מודע לסיטואציה הזוגית שלו, ולהבין שבן או בת הזוג מפרשים דברים בצורה אחרת ושיש כאן התנגשות בין זָוִיּוֹת ראייה.

כשחושבים בצורה כזו מבינים שפיוס אין משמעותו שאחד הצדדים מודה באשמה. משמעותו של הפיוס היא ששני הצדדים מבינים שיש כאן שתי גישות שצריך לגשר ביניהן, שאין כאן בכלל עניין של צודק או צודקת אלא ניסיון להשיג הסכמה.

ניקח לדוגמא בני זוג שרבים באופן קבוע על הנושא של השכבת ילדים; האישה טוענת לבעלה - אתה אומר שאתה תגיע לעזור לי, אבל תמיד איכשהו יוצא שאתה עסוק במשהו אחר ובסוף אני עושה הכל. הבעל עונה: בסדר, אבל באמת היה לי משהו חשוב לעשות! אני לא מבין מה כל הדרמה, למה את עושה מזה כזה עניין?

כל ערב חוזר הסיפור על עצמו. שניהם מסכימים שצריך להשכיב את הילדים, ושזה התפקיד של שניהם, ובכל זאת הם מתווכחים על זה פעם אחר פעם. למה?

בואו ניתן לשני בני הזוג דף ועט ונבקש מהם לכתוב כמה חשיבות הם מייחסים להשכבה מהירה של הילדים בזמן. האישה תיתן לזה שמונה מתוך שמונה, והבעל ארבע מתוך עשר. עכשיו אפשר להבין מאיפה נובעות הבעיות שיש להם בתחום הזה: הם פשוט לא מייחסים לעניין אותה חשיבות. בעיני האישה ההשכבה היא בראש סולם העדיפויות, וקודמת לכל, בעוד שבעיני הבעל – אם יש משהו אחר שצריך לעשות, אין בעיה ששעת ההשכבה תידחה קצת ושהילדים ימשיכו להסתובב בבית. כך קורה שהיא מרגישה שהוא לא מתחשב ולא עומד בהבטחתו, בעוד שהוא מרגיש שהיא חסרת סבלנות ונוזפת בו על לא עוול בכפו.

זוהי דוגמא למודעות זוגית; כאשר אנחנו מנסים להתנהל בנושא מסוים ברמה הזוגית, צריך לזכור לקחת בחשבון את סדר העדיפויות ואת נקודות המבט של שני בני הזוג. אי אפשר להתייחס לעניין רק מזווית הראיה שלנו; זה יהיה פשוט לא יעיל. מודעות זוגית היא בגדר "צו הפיוס הראשון" – חובה עבור זוגות שרוצים לחיות בהרמוניה.

את המודעות הזוגית צריך לפתח בזמן שהבעיות רדומות. כלומר, עבור אותם בני זוג שעת ההשכבה היא ממש לא הזמן לחשוב על מודעות זוגית. כאשר הם רגועים, אחרי שהילדים הלכו לישון בזמן, או אז הם יכולים להתיישב, לדון בנושא לעומק ולהבין איך כל אחד מהם רואה אותו ומה דעתו בעניין. ככל שנחזק ונפתח את המודעות הזו, ונבין שמה שחשוב לו פחות חשוב לה, מה שמעליב אותה לא מעליב אותו וכו' – כך יהיה יותר קל להתפייס. כשהפיוס מגיע מתוך הבנה, הרבה יותר קל ליזום אותו.

מהי סליחה?

פעמים רבות אנשים תופסים בצורה לא נכונה את עניין הסליחה. לדוגמא, יש כאלו שממהרים לסלוח מתוך פחד שהמצב יחמיר אם לא יעשו זאת. ברגע שמבקשים מהם סליחה הם אומרים "בסדר, בסדר", כי הם לא רוצים להחריף את המריבה. לעומת זאת, יש אנשים שלא מוכנים לסלוח עד שלא התברר עד הסוף למה השני עשה את מה שעשה, ואיך בכלל קרה שאמר דבר כזה, והאם הוא מצטער באמת, בכנות, מכל הלב ובמאת האחוזים.

שתי הגישות הללו מוטעות; לא צריך לבקש סליחה רק כשעשינו טעות מוחלטת, ולא צריך לסלוח רק כשסלחנו לחלוטין. סליחה אין משמעותה שכחה. אפשר לומר לאדם שאנחנו סולחים לו, שאנחנו מבינים שכוונותיו לא היו רעות, ולמרות זאת – אנחנו עדיין מרגישים פגועים, ועדיין קשה לנו עם מה שקרה. זה בסדר.

משמעותה של סליחה היא מסקנה. הבנה שהייתה כאן טעות, שמישהו היה לא בסדר, והוא מבין את זה ולא יתנהג כך להבא. זה לא אומר שהפגיעה נמחקה כלא הייתה ונשכחה כליל.