"תאמר לאלוקים ששבענו": אמו של הילד שנהרג מרקטה לפני שנתיים - בפוסט מצמרר

לפני שנתיים נהרג הילד עידו אביגל ז"ל בן החמש - מפגיעת רקטה בשדרות. שני, אמו נפצעה באורח קשה והייתה מורדמת ומונשמת, עד שבחסדי שמיים ובזכות תפילות רבות, הבריאה וחזרה לאיתנה.

זה הפוסט שהיא כתבה השבוע, בעקבות המצב הביטחוני והרקטות שנורו לעבר עוטף עזה וערי הדרום והמרכז. "בדיוק לפני שנתיים נעלת את נעלי הקרוקס החדשות שלך, אלו שקניתי לך יומיים קודם. שאלת אותי: 'ככה זה בסדר אימא? או הפוך?',  ואני חייכתי אליך. התרגשתי מכמה שאתה עצמאי. לא ידעתי שהיה לך שעון חול מעל הראש שמתקתק את השעות האחרונות שלך אחורה. לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שתנעל אותן...

"במהלך היום נרדמתי לחצי שעה. הייתי עייפה ומותשת מהאזעקות. חצי שעה פחות איתך בשעון החול", היא מתארת, והתחושה מן העבר השני למי שקורא את זה - קשה. 

"בזמן הזה דודה שלך עדי הרוויחה את המקלחת האחרונה שלך. לאורך היום - אזעקות, ואנחנו נכנסים לממ"ד ויוצאים. רוטינה.

"כמה דקות לפני הצבע האדום האחרון שלנו - ביקשת לחזור לבית. שיתפתי אותך שיש לי הרגשה לא טובה. פחדתי שנצא ותהיה אזעקה, אז אמרתי שנחכה כמה דק' ואם יהיה שקט נצא. צבע אדום נשמע ברקע ואני בתחושה 'מזל שלא יצאנו'. לא ידעתי ששעון החול שלך נמצא בספירה של השניות האחרונות אחורה. נכנסנו לממ"ד, החלון כבר היה סגור. הדלת גם היא נסגרה. ישבנו על המיטה. הכנסת את ראשך מתחת לידי - ואז זה קרה. שעון החול שלך נגמר".

ברוך דיין האמת. 

רק בבית החולים, אליו הגיע שני כשהיא פצועה באופן אנוש ומחלימה מפצעיה לאט לאט, בין היתר בזכות הרבה פרקי תהילים שנאמרו עבורה בתחינה בארץ ובעולם - היא חזרה לחיים. "הרופאים אמרו שגם שעון החול שלי היה אמור להיגמר", היא כותבת. "ואני תוהה, אולי גם של כל 7 בני המשפחה שלך שהיו בממ"ד. והנה, שנתיים אחרי, שוב צבע אדום. שוב ילדים רצים לממ"ד.

"ואני רק רוצה לבקש ממך ילד - 

תאמר לאלוהים ששבענו. שרוצים לחיות בשקט. מתגעגעת אליך מהבפנים של הנשמה", היא מסכמת. 

אנא אמרו את פרקי התהילים הללו לעילוי נשמת עידו בן שני ז"ל, בין שאר נפטרי עמו ישראל:

מזמור מט:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים. הַאֲזִינוּ כָּל ישְׁבֵי חָלֶד: גַּם בְּנֵי אָדָם. גַּם בְּנֵי אִישׁ. יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת. וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת: אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי. אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע. עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם. וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ. לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם. וְחָדַל לְעוֹלָם: וִיחִי עוֹד לָנֶצַח. לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת: כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ. יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ. וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם: קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם. מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר. קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: זֶה דַרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ. וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה: כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם. וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר. וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל. כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה: אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ. כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ. וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ: תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו. עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר: אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:

מזמור טז:

מִכְתָּם לְדָוִד, שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ: אָמַרְתְּ לַה` אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ, בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם, וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי: ה`, מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים, אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי: אֲבָרֵךְ אֶת ה` אֲשֶׁר יְעָצָנִי, אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי: שִׁוִּיתִי ה` לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: