בואו נפרק את התובנה לפיה יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הוא אדם חופשי

כולנו רוצים חופש, מי לא? אף אחד לא אוהב להרגיש כבול, חנוק, כאילו חייו מוכתבים על ידי גורם חיצוני. זו אחת הנקודות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, שגורמת לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות להירתע מהתחזקות כזו או אחרת. רק לפני כמה ימים ניהלתי שיחה עם אדם חכם, שביטא את החשש הזה בצורה ברורה וגלויה. המשוואה שלו היתה פשוטה ופשטנית להפליא: חילוני = חופשי (וכך אכן קראו לעצמם החילונים עם קום המדינה, "חופשיים"), דתי = לא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. אבל אין טעות גדולה מזו, ואסביר. 

קודם כל, אין אדם אחד בעולם שהוא חופשי באמת. צריכים להפריך את הקונספציה המוטעית מיסודה. כל אחד מאיתנו צריך לתת דיו וחשבון לבוס בעבודה, כל אחד צריך לתת דין וחשבון לאשתו (או אישה לבעלה), לחשבון הבנק שלנו (כולל למסגרת האשראי), לרשויות אכיפת החוק (ובפרט למשטרת התנועה). כולנו צריכים להתחשב בשכנים, לכבד את ההורים, לענות לשיחה מהמורה של הילד וכן הלאה. אפילו לשומר בקניון חייבים לתת דין וחשבון, אחרת תישארו בחוץ ולא תוכלו לקנות את השוקו פאי שהבטחתם לילד. שלא לדבר על דין וחשבון לילד עצמו. אין חופש שבו אפשר להפסיק לדאוג לו לאוכל, לבגדים, למחברות, לחוגים, למשחקים, לזמן איכות וכמובן ל...שוקו פאי. 

הבנתם נכון - אם אינכם גרים בגפכם בקצה הר מבודד וניזונים מקב חרובים בלבד משבת לשבת, אז כנראה שאתם לא חופשיים באמת. אתם משועבדים לצורך להשיג מזון, משועבדים למשכנתא, משועבדים לצרכי הגוף שלכם (שזה בכלל סיפור בפני עצמו), משועבדים לחזור למי שפנה אליכם בטלפון (או לפחות לרובם) וכן הלאה. 

לחלק מאיתנו יש יצר הרע לסיגריות, לאלכוהול או לחומרים ממכרים אחרים, אפילו הקפה של הבוקר הוא דבר שחלקנו "מוכרחים". וזה לא עוצר כאן: ככל שאדם מנותק יותר מחיי תורה ומצוות, וכמובן מעבודה על המידות, הוא גם משועבד יותר ליצר הרע שלו. שלא לדבר על שעבוד ליצר הרע, שגורם לנו להיות אנשים טובים פחות מכפי שהיינו רוצים, שעבוד לסמארטפון ודומיו, שעבוד לרשתות החברתיות, שעבוד לקנאה באנשים אחרים (שנראים נוצצים ומאושרים כל כך באותן רשתות!) וכן הלאה. 

ואני הקטן? אני אמנם עובד קשה מאוד, עמוס במחויבויות משפחתיות מבורכות, אבל רואה בעצמי אדם חופשי הרבה יותר מכאלה שאמנם מרשים לעצמם להדליק אור בשבת, אבל בפועל משועבדים הרבה יותר ממני ולמעשה לא באמת נחים בשבת באופן מוחלט, לא באמת מתנתקים מכל הקקפוניה של היומיום. נכון, מדי בוקר אני צריך להתפלל, אבל אני מעדיף את זה מאשר להיות משועבד למוסף הספורט (או לסיבוב הרשתות החברתיות) עם הקפה; נכון, אין לי פרופיל באף רשת חברתית בגלל סיבות רוחניות, אבל אני מעדיף את זה מאשר לחיות בנדמה-לי, לעקוב אחרי אחרים ולהיות תאב לכל בדל לייק; נכון שאישה דתייה צריכה להתלבש לפי כללים מסוימים, אבל גם בעולם הלא דתי יש כללים משלו לפי אופנות מתחלפות שמשעבדות אף הן, רק בצורה אחרת. לא פחות משעבדת, אגב.

נכון שאני חייב לקיים מצוות שונות, לימוד תורה למשל, אבל מי אמר בכלל שזה חונק? למה לא להבין שמדובר דווקא במשהו שנותן טעם ומשמעות בחיים? החיים היו דבר משעמם מאוד (שלא לומר: לא הגיוני), אם כל תכליתם היתה מימוש התאוות שלנו לפי הבנתנו המוגבלת. 

צריך להיות ברור שאף אחד מאיתנו לא חופשי לגמרי בעולם הזה. השאלה היא רק למי אנחנו משועבדים - ליצרים האנוכיים שלנו, או למשהו הרבה הרבה יותר גדול, משמעותי ונצחי מאיתנו.