כשקר לי ואני עצבנית, זה מה שקורה!

כשקר לי ואני עצבנית, זה מה שקורה!

האמת, זה מוציא אותי מדעתי – לשבת בבית בסלון בירושלים כשהדלת פתוחה, ונכנס קור אימים (חוץ מבקיץ כמובן).

כמה פעמים ביקשתי מהילדים שיסגרו את הדלת כשהם נכנסים הביתה? לאמא קר!

אני שמה לב כשזה קורה רק כשאני נהיית עצבנית, ואז אני מגלה שקר לי, ניגשת לדלת של הבית ומגלה שהיא פתוחה (זה קורה כשהדלת של החצר ממול פתוחה גם היא...).

ואז אני צועקת: "מי השאיר את הדלת פתוחה?", "כמה פעמים ביקשתי כבר לסגור את הדלת?".

כשקר לי, אני עוד יותר עצבנית, וממש רוצה "לתפוס את הילד הזה ששוכח"...

עצרתי את עצמי.

הבנתי שלהיות עצבנית לא יעזור לי, הרגעתי את עצמי (כמו שאני גם מלמדת אימהות לעשות), וחשבתי לעצמי: איך אני פותרת את הבעיה הזו? מה אני עושה לא נכון, שזה לא קורה?

להאשים את הילדים זה לא פתרון טוב, זה לא מה שיגרום לדלת להיסגר ולעצמי לא לקפוא מקור.

ואז הבנתי, שאני לא עקבית! אני לא עקבית בבקשה שלי ובהוראות שאני נותנת.

נכון, ביקשתי לסגור, אבל אם זה לא קורה, אני כנראה לא עקבית בדאגה שזה יתבצע...

אז זה מה שעשיתי: בלשתי ועקבתי, מי האדון ששוכח.

קראתי לו ואמרתי: "תראה, מתוק שלי, שמתי לב שאתה שוכח לסגור את הדלת של הבית, ולי זה חשוב מאד. אני יודעת שאתה לא עושה את זה בכוונה, אבל מה אתה אומר? אתה צריך משהו כדי לזכור? אם אתה צריך עזרה אשמח לעזור לך...".

הוא כמובן אמר שהוא יזכור, ואני ידעתי שזה רק יגרור כעסים, ואמרתי: "יש לי רעיון מצוין. בכל פעם שתשכח – תצטרך לצאת מהבית, ואז תסגור את הדלת, תשים שתי ידיים על הדלת ותגיד 20 פעם 'אני לא שוכח לסגור את הדלת'".

ניחשת נכון, כמובן. למחרת הוא שכח, ואז הייתי עקבית (ב"ה), וביקשתי שיצא החוצה, ישים ידיים על הדלת ויגיד 20 פעם "אני לא שוכח לסגור את הדלת". זו הייתה מעין בדיחה מצחיקה, אבל היה ב"עונש" הזה מטרה.

באותו יום הוא שוב שכח, ושוב הייתי עקבית. הפעם העליתי את המספרים, ואמרתי לו לעשות את אותו הדבר 50 פעמים...

לא אלאה אותך. זה הגיע ל-150... אבל בדיוק אחרי 3 ימים הילד המתוק שלי כבר התרגל.

אז הרווחתי:

• שלא קר לי
• שלא כעסתי עליו ולא השפלתי...
• שהוא למד והפנים שהוראות שאמא נותנת צריך לבצע
• שהוא למד שיש לו אמא עקבית, שמה שהיא אומרת זה רציני
• והכי חשוב – שהוא קיבל עוד ביטחון, עוד סמכות, עוד הגנה, והרגשה שהוא לא לבד בעולם.

זה מצחיק אותי כל כך. אתמול ישבתי עם בעלי במטבח, והוא הגיע והשאיר פתוח – אבל מיד הוא חזר בריצה ואמר בקול "אמא באתי, אני סוגר"...

מה אכפת לי, העיקר שהוא זוכר.

לפעמים לא צריך יותר מידי, בסך הכל להיות עקבית.

יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.