"בטח שהיא חייבת להכיל אותי. בשביל מה התחתנו? בשביל שכל אחד יחיה לעצמו?"

השבוע אני רוצה לפתוח בסיפורם של בני הזוג שמעון ונעמה (מובן שנעשו שינויים בסיפור, שלא נזהה במי מדובר).

יום אחד מתקשר אלי שמעון, ואומר לי בטון כעוס: "מחר אני ואשתי לא מגיעים לפגישה, החלטנו להפסיק את התהליך".

"מה קרה?", שאלתי.

"לא חשוב", הגיב לי שמעון, "כך החלטנו, וזהו".

"תראה", אמרתי לו, "זה בסדר שאתם מעוניינים לסיים, אבל חשוב לעשות פגישת סיום מסודרת".

שמעון הסכים איתי, ולמחרת הם הגיעו לפגישה. מיד כאשר הם נכנסו אלי לקליניקה, זיהיתי ששמעון טעון וכעוס.

"מה קרה?", שאלתי.

"השבוע נפל לי האסימון", ענה לי שמעון. "ברור לי שיש לך משהו נגדי, אני לא יודע מה אני עושה כאן בכלל".

האמת, ברגע הראשון הרגשתי את הכיווץ בתוכי. זה בהחלט לא היה נעים, אבל מיד התאוששתי, ידעתי שאין לי הפריווילגיה להגן על עצמי. "מה אתה מרגיש מולי?", שאלתי.

"אני מרגיש שאתה לא מכיל אותי ולא רואה מספיק את הכאב שלי. בשביל מה אני בא אליך?".

"במה זה בא לידי ביטוי?", שאלתי.

"אני לא יודע להסביר", השיב לי שמעון, "אבל מה אני אגיד לך, ככה אני מרגיש".

"האם גם מול אשתך אתה מרגיש רגשות מעין אלו, של חוסר הכלה?", שאלתי.

"אל תתחמק", דרש ממני שמעון. "במקום להודות שאינך עושה את עבודתך נאמנה, אתה בורח למקומות אחרים. תענה לי על השאלה".

"האם מקובל עליך שקודם נתבונן מה קורה לך מול אשתך, ואחר כך נחזור גם אלי וננסה להבין?", שאלתי.

לאחר ששמעון נתן את הסכמתו, הוא התחיל לשתף שהוא באמת פוגש אותו קושי גם מול אשתו. "אני באמת מרגיש שאני נותן לה את כל כולי, אני מתמסר אליה ומתאמץ המון בשבילה, והיא מבחינתה לא נותנת כלום. היא משדרת לי שהיא לא חייבת לי שום דבר, כאילו אני לא קיים".

"ולדעתך היא חייבת להקשיב לך ולהכיל אותך?", שאלתי.

"בטח, בשביל מה התחתנו? בשביל שכל אחד יחיה לעצמו? אני את נשמתי נותן לה, והיא, כלום, לא מתמסרת, לא אכפתית, לא מכילה, ואני מרגיש שאני פשוט חי לבד".

"בוא תספר לי את סוג הקשר והיחסים שלך עם ההורים שלך", ביקשתי.

"ההורים שלי פשוט מדהימים. מאז ומתמיד ועד היום פשוט מסרו את עצמם בשבילי, וגם אני כיום מתמסר אליהם, הייתי מוכן להקריב את עצמי בשבילם".

"בוא נחזור שוב לרגשות שלך מולי", ביקשתי. "מה דעתך, האם אני באמת חייב להכיל אותך?".

"כן, ודאי", השיב לי שמעון, "בשביל מה אני בא אליך אם לא בשביל זה?".

"ואיזו מין הרגשה תהיה לך אם תדע שאני מכיל אותך כי אני חייב לעשות את זה? האם אתה רוצה שאכיל אותך כי אני באמת מזדהה ומרגיש אותך, או שאעשה זאת כי אני חייב לך את זה?".

"וואו", הגיב שמעון בתדהמה, "האמת, יש ממש הגיון בדברים הללו, אבל עכשיו סיבכת אותי לגמרי. אני מרגיש ש'אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי'. אם תכיל אותי כי אתה חייב – זה לא שווה, ואם לא תכיל אותי – עוד פעם אני אשאר לבד, וזה ממש לא שייך מבחינתי".

"אז אני אקשה עליך עוד", אמרתי. "הרי גם מול אשתך זה כך. אם תמשיך לדרוש ממנה לראות אותך, אמנם זה כאילו יקרה, אבל זה לא יהיה באמת. האם שווה לך כזו הקשבה והכלה?".

"נו, אז תגיד לי מה לעשות", הפציר בי שמעון.

"אני לא יכול להגיד לך מה לעשות. אני בכלל לא מאמין בלהגיד לאנשים מה לעשות. אבל אני כן יכול להגיד לך שיש לך כאן קונפליקט. מצד אחד אתה ממש רוצה הכלה מאשתך, ויחד עם זה אתה מרגיש שהיא חייבת לך את זה, וזה בדיוק הפרדוקס. כי אם היא חייבת לך – אז היא לא באמת מכילה אותך, והיא לא באמת כאן בשבילך.

"תראה, שמעון, אני ודאי לא אקבע בשבילך, אבל אתה צריך להחליט אם אתה מעדיף לשמר את ה'חייבת לי' ולהפסיד את הרצון הפנימי שלה להיות כאן בשבילך, או לוותר על ה'חייבת', ואז אם וכאשר היא תרצה להתמסר אליך – היא תעשה זאת ממקום בוחר ואמיתי יותר".

שמעון חשב על הדברים, ואז אמר לי כך: "ברור שאני מעדיף לשחרר את ה'חייבת לי', כי אני רוצה שתהיה נתינה אמיתית, אבל אני מרגיש שזה מפחיד אותי".

"מה הפחד?", שאלתי.

"אני מרגיש שאם אני משחרר את זה, אני בעצם בוגד בהורים שלי, כי תמיד קיבלתי מהם שדר שהם חייבים לי ומוסרים את נפשם בשבילי, אבל גם אני חייב להם. ואם כעת אשחרר את זה, אני בעצם בוגד בחינוך שלהם, שאומר שאני 'חייב להם'. כי אם אשתי לא חייבת לי אף על פי שהתמסרתי בשבילה, אז גם אני לא חייב להם, אף על פי שהתמסרו בשבילי".

כאן התחיל תהליך מדהים של בניית ה"אני" של שמעון. ככל ששמעון מוצא יותר את ה"אני" שלו, הוא מצליח להבין שהוא לא אמור למחוק את עצמו עבור אף אחד בעולם, ואז גם יש לו יותר יכולת להכיל ולהבין שאשתו לא אמורה למחוק את עצמה עבורו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.