לוחם הלח"י בשחזור מסעיר: "הפורעים דפקו בעוצמה על הדלת, ידענו שהם הולכים לרצוח אותנו"

בגיל 95 נוסע מידי יום עזרא יכין מביתו שבשכונת בית חנינא בירושלים, ומוסר הרצאות בכל רחבי הארץ. בהן הוא שוזר את סיפור חייו יחד עם סיפורו של היישוב היהודי בתקופה שלפני הקמת המדינה. לא פעם מוזמן יכין לדבר בשניים או שלושה מקומות ביום, והשומעים יושבים מרותקים לדבריו לאורך 3 שעות ויותר. "5 שנים הייתי בגיא צלמוות, חיי עמדו בסכנה עשרות פעמים", הוא אומר. "אך ביום בו חוררו רסיסי פגזים את ראשי, כל שעניין אותי הוא לדעת מה עלה בגורלה של ירושלים". 

"איטבח אל יהוד"

יכין נולד בעיר יפו בשנת תרפ"ח (1928), אך כבר בגיל הינקות עבר לירושלים. "הגענו תוך מאורעות תרפ"ט". הוא פותח. "בהיותי תינוק בן שנה וחצי, הגיעו פורעים לביתנו, שהיה בקצה שכונת קטמון בירושלים. הם עמדו לפרוץ את הדלת כדי לשחוט את כולנו. באותם רגעים נוראיים, זרקה לפתע מישהי אבן גדולה מאחת הקומות העליונות של הבית, אל עבר ראשו של אחד הפורעים. הוא נפל פצוע, וכל מי שהיה איתו נבהל וברח מהמקום. בהמשך, הם הגיעו שוב - והפעם כדי לשדוד רכוש, יחד עם נשים וזקנים. אלא שאז נשמע קולה של אחת הנשים צועקת - 'זו שכונה של עניים, אין מה לקחת מהם, בואו נתקדם לרחביה', ושוב עזב ההמון את הבית. מאז אותם אירועים היינו שומעים את אמי לאורך שנים זועקת את פחדיה בלילה".

עזרא יכין בצעירותו (צילום: העמותה להנצחת מורשת לח''י)

משם עברה המשפחה לבית בשכונת מחנה יהודה. "רבים מחברי הילדות שלי היו יתומים", מתאר יכין. "הילדה בבית ממול התגוררה עם סבתה אחרי שאמה נרצחה בחברון, ילדי משפחה נוספת איבדו שם את שני הוריהם. חבר אחר הלך אחרי אבא שלו בשכונת ימין משה, וראה אותו נשחט בידי ערבי. זו היתה המציאות באותם ימים".

קרוב לגיל 16, לא יכול היה עזרא הצעיר לשאת עוד את המצב "ככל שראיתי דברים קשים יותר, כך הלך ובער בי הרצון להילחם. שמעתי על האצ"ל והלח"י, אך הם פעלו במחתרת, לא ידעתי איך להגיע אליהם. עבדתי אז כשליח בדואר, וכל הזמן פקחתי עיניים כדי למצוא מישהו שיקשר אותי אליהם. רק 8 חודשים אחר כך הצלחתי להיכנס אל שורות הארגון".

כעבור 8 חודשים אחר כך, הצליח יכין להיכנס אל בין שורות הארגון, כשתפקידו הראשון גורם לו אכזבה קשה. "מתוקף היותי שליח דואר, יכולתי להיכנס למרכזי השלטון הבריטי באין מפריע. ראיתי אז בעיני רוחי איך אני מטמין פצצות במקומות אלה ופוגע בהם מכה אנושה. בפועל, ראשי הארגון ידעו כי אני צעיר מידי לתפקידים כאלה, ובמקום זאת ביקשו ממני להעתיק מכתבים הממוענים לבריטים, שעברו תחת ידי. לא הבנתי עד כמה חשוב המודיעין הזה, ציפיתי שיתנו לי עוד דברים לעשות". 

מתי הגיע הרגע בו חברת ללוחמים?

"כמה שנים אחר כך. בגרתי, והתפנה לי מקום ביניהם. יצאנו לבצע פעולות שונות נגד הבריטים. צריך להבין שבריטניה היתה באותה תקופה מעצמה בלתי מעורערת. קולוניות תחת שליטתה היו מפוזרות בכל רחבי העולם. גם המלחמה מול הגרמנים, שמה את ידם על העליונה. ההנהגה בישראל לא ראתה אז בעין יפה את הלחימה בהם, העדיפו להשאיר אותם בשלטון. כמעט אף אחד לא האמין גם שאפשר לערער מעצמה כזו, או לחתור תחתיה להקמת מדינה עצמאית".

לוחמי האצ"ל והלח"י, שניסו לפגוע בבריטים, נתפסו כפושעים. "קראו לנו כנופיית שטרן (ע"ש יאיר שטרן, מייסד הלח"י), הפיצו נגדנו כרוזים, אפילו השתילו מרגלים בין שורותינו, שהסגירו חלק מאנשינו לאנגלים והובילו למותם. אגב, גם אני בילדותי הלכתי אחר ההמון שחשב כך, אבל הבריטים הוכיחו אחרת. הם הטביעו ספינות עם ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, שרק ביקשו מנוח לכף רגלם. כאשר ביקשו מהלורד מוין, שר בממשלת בריטניה, לפעול למען עצירת השמדתם של יהודי הונגריה, הוא אמר: 'למה אני צריך עוד מליון יהודים, איפה נשים אותם?' בארץ, שלטון המנדט צידד באופן קבוע בצד הערבי, ופעל לא פעם באכזריות נגד התושבים היהודים. אי אפשר היה להמשיך במצב הזה".

ההורים שלך ידעו על פעילותך בלח"י?

"לא אמרתי להם דבר, אבל הם הרגישו. אמא שלי ממש בכתה, היא אמרה לי: 'אתה יודע שאי אפשר מול האנגלים, הם חזקים ואכזריים'. עוד בהיותה ילדה במצרים, היא ראתה אותם מרססים מפגינים במכונות ירייה. כאב לי מאוד על הוריי, אבל ידעתי שעליי להמשיך להילחם". 

עם זאת, בכל פעם שירד במדרגות הבית, ליוו את יכין תפילותיה של אמו. "היא נהגה לומר לי בדמעות: 'שתלך בשלום ותשוב בשלום, שהשם ישמור אותך ויסנוור את עיני אויבך'. התפילות שלה התקבלו בשמיים בצורה בלתי רגילה. כל כך הרבה פעמים ניצלתי ממוות בדרך נס, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום". 

חיוך לפני המוות

חברי מחתרות שנתפסו על ידי האנגלים, נידונו לעונשים קשים. "אליהו חכים ואליהו בן צורי התנקשו בלורד מוין, אותו אחד שהניח ליהודי הונגריה להירצח, ונשפטו לתליה. לאחר מותם סיפר התליין שלהם על רגעיהם האחרונים. כאשר הוא הגיע לאליהו בן צורי ידיו רעדו. בן-צורי אמר לו אז: 'אני יודע שאתה רק מבצע את התפקיד שהוטל עליך. אתה לא אשם, תגיד לי איך אני יכול לעזור לך'. התליין היה המום - האדם אותו הוא בא לתלות מציע לו עזרה. כאשר הגיע לאליהו חכים, אמר לו חכים על השק האדום אותו לבש, 'החליפה הזו היא היפה ביותר שלבשתי בימי חיי'. התליין ראה אותו מחייך, ושאל אותו לפשר הדבר. חכים ענה, 'אני מחייך לדורות הבאים'".

גם הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין, נשמעו שרים בלהט רגע לפני מותם. "הם שרו 'אדון עולם' יחד עם הרב שהגיע לספר להם כי נגזר דינם לגרדום. כאשר יצא הרב מתא הכלא שלהם, שאל אותו החייל האנגלי שבחוץ אם הם יודעים על גזר דינם. אמר לו הרב, 'כן ודאי'. ולמראה תמיהתו המשיך, 'הם שרים כי ברור להם עבור מה הם הולכים למסור את החיים'. אותו חייל ענה לו אז - 'עם גיבורים כאלה ניצחתם אותנו'. ובאמת, היו לנו מעט נשק, מעט חיילים, מעט מאוד נסיון בלחימה, אבל היתה רוח גדולה שהובילה את הכל".

עם זאת, ידע יכין גם ימים קשים וכואבים במחתרת. "מה שכאב לי יותר מכל, היה מותו של חברי הטוב - אלכסנדר רובוביץ' הי"ד. הוא נתפס על ידי אנשי קומנדו בריטים, ועבר עינויים עד מוות. בגיל 16 וחצי הלמו בראשו וחתכו בבשרו, ובכל זאת - הוא לא אמר מילה. מקום קבורתו לא נודע לעולם, כך הסתירו רוצחיו את מעשי ההתעללות הקשים. אלא שברגע של שכרות, סיפר רוי פאראן, איש הקומנדו שגרם למותו, על מה שקרה. סיפור זה הבהיר היטב ליושבים בארץ עד כמה כדאי לחבור לאנגלים. גם מי שחשב אחרת מאיתנו החל להתפכח".

מוות מול העיניים

במהלך פעולותיו הרבות, ראה יכין לא פעם את המוות מולו. "באחת הפעמים ניסינו להתנקש בחייו של גנרל הולמס אלכסנדר מקמילן, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל. חיכינו לו ליד סיבוב חד בכביש ירושלים תל אביב, ותכננו להפעיל מוקש גדול ברגע שיאט את רכבו. ידענו באיזו שעה הוא אמור לעבור במקום, אך הזמן עבר והוא לא נראה באופק. כעבור כמה שעות יצאנו לבדוק את פשר העיכוב, וראינו לתדהמתנו שהבריטים גילו את המוקש".

איך זה קרה?

"לא ידענו זאת אז, אך לוחם הגנה שהושתל בין שורותינו, מסר להם את המידע. מהר מאוד הבנו כי עלינו להימלט. החבאנו את הנשק והתחלנו לרדת במהירות מההר. אנגלים החלו להקיף את האזור מכל צד. הגענו לרחוב באזור כפר שאול וראינו מולנו קבוצת חיילים, מתקדמת עם כלבי גישוש מרחרחים. הם הביטו כולם לכיוון הכלבים, ולא שמו לב אלינו. המקום היחיד אליו היה אפשר לברוח משם הוא סימטה באמצע הדרך בינינו לבינם. בלית ברירה, התחלנו להתקדם לעברם בזהירות. למרבה הפלא - אף אחד מהם לא הרים את הראש. במרחק עשרה מטרים מהם הצלחנו לפנות לסימטה ופתחנו בריצת בריחה עד מרכז העיר".

בפעם אחרת, מצאו הלוחמים את עצמם כלואים בתוך בניין, מחכים למותם. "חשבנו לפעול נגד האנגלים מתוך הבניין הזה, ושוב - בעקבות הלשנה, הם פתחו בחיפוש. ראינו אותם מעבר לחלון הבניין עוברים בית אחר בית, וידענו שעוד מעט הם יגיעו אלינו. לא היה יותר מידי מה לעשות, רק לנסות לירות בהם ברגע שיגלו אותנו, עד שניפגע מהאש שלהם. כאשר הם נכנסו לבניין, כבר היינו עם יד על ההדק, מוכנים לפעולה. שמענו אותם נכנסים לחדר לידנו, צועקים, הופכים חפצים, מחפשים מצבורי נשק מוחבאים. ואז הם הגיעו לדלת החדר בו היינו אנחנו - ועצרו. שמענו חייל נוסף מגיע ופותח איתם בשיחה. הזמן הלך ועבר, והמתח בו היינו שרויים היה אדיר. הספקתי לראות את כל חיי עוברים לנגד עיניי, להיפרד ממשפחתי ולומר 'שמע ישראל', ועדיין - הם נותרו לעמוד בחוץ. רציתי כבר לסיים עם כל הסיפור הזה, אבל הם לא נכנסו. היה זה החדר האחרון שנותר להם לחפש בו, ובדיוק אז, מסיבה לא ברורה, הם סבו על עקבותיהם".

שכחו את ירושלים

בליל כ"ט בנובמבר, עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ליהודים וערבים, יצאו המונים לרקוד ברחובות. "אנשים שמחו על ההכרזה שתקום מדינה יהודית, ואנחנו עמדנו עצובים ומזועזעים", מתאר יכין. "אולי מאז חטא העגל לא רקדו בני ישראל מסביב לעצים ולאבנים כמו באותו יום. משמעה של ההחלטה האומללה הזו היה לתת לערבים את כל מה שאפשר - הגליל, יהודה ושומרון, יפו, לוד, רמלה, באר שבע. ומה השאירו לנו? חתיכת תל אביב, ועוד אצבע בנגב ואצבע בצפון. והנורא מכל - ירושלים לא היתה אמורה להיות חלק מאותה מדינה יהודית. העיר שעם ישראל נשבע לה 'אם אשכחך', ומול זה - המונים רוקדים. לארגון הלח"י לא היה אז סמל, ובאותו יום הוא נוצר - יד מורמת בשבועה, ותחתיה המילים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".

מה הוביל לשינוי במצב?

"הערבים. הם לא היו מוכנים לתוכנית החלוקה, החרימו את ועדת האו"ם וקראו להשמיד את היהודים. 'הולכים להשלים את מה שהיטלר לא הספיק', זה מה שהם שרו. מהר מאוד החלה ירושלים לספוג מתקפות כבדות. היו להם שני פגזים, והם ירו איתם על בתי העיר".

תושבי העיר המופגזת עברו סבל רב, אך גם במציאות הזו, התגלה נס גדול. "כמה עשרות שנים קודם לכן, הגיע לישראל מושל ירושלים, רונלד סטורס, ועמד נפעם מול יופיה של העיר. הוא קבע אז חוק, כי יש לבנות בתים בירושלים רק מאבן. יהודי העיר התקשו לשאת את הגזירה הקשה. סתת היה צריך להלום בפטיש על אזמל כדי ליישר כל אבן ולהפוך אותה ללבנה לבנין. עד שהכינו אבן כזו, אפשר היה לבנות בית גדול בתל אביב. עד שבנו בית בירושלים, אפשר היה לבנות מושבה שלמה בשרון. אבל ברגע שהגיעו ההפגזות, ראו כולם את גודל הנס. כאשר פגז פוגע בקיר אבן, מי שנמצא בפנים - חי, ואילו אם היתה העיר בנויה כמו המושבות, היו נהרגים אלפי יהודים תחת הריסות הבתים".

אל מול המצב הקשה באותו זמן, התאחדו לראשונה האצ"ל, הלח"י וההגנה. "כחודשיים לאחר הכרזת המדינה, הוחלט על כיבוש העיר העתיקה בפעילות משותפת", מתאר יכין. "הרגע לו ייחלנו ועבורו פעלנו כה הרבה, עמד להתגשם. ההתרגשות היתה בשיאה, הרגשנו שאנחנו מעופפים באוויר". 

רגע לפני שעלו למשאיות אשר שלחו אותם לשדה הקרב, חיכתה ללוחמים הפתעה מרגשת. "בסמוך למחנה שלנו עמד מוסד לילדים יתומים, פליטי שואה. ילדים שעברו שנים של תלאות נוראות והגיעו ארצה לבדם. אנחנו היינו שקועים בהכנות, ולא שמנו לב שהם שמעו את הכל. אותם ילדים עמדו שם וקראו לעברנו 'הצליחו! הצליחו! לכו לשלום ושובו בשלום!' באותו רגע נבטה בתוכי תובנה חדשה. אם עד אז חשבתי שאני נלחם מתוך קשר לעבר שלנו, מתוך אלפי שנות כיסופים לירושלים הבנויה, פתאום הבנתי שאנחנו נלחמים על ירושלים גם בשביל הדורות הבאים".

תמונת הספר מפורסמת רבות ברחבי הרשת

אותם ימי לחימה הותירו את חותמם בבשרו של יכין לעולם. "תפסנו עמדה ליד קיר של מנזר סמוך לחומה", הוא מתאר. "פגזי האויב הלכו והתקרבו אלינו, ולפתע הרגשתי מכה חזקה בראש. זרם של דם החל ניגר מעל עיני הימנית. גופי כאב בעוצמה, ורציתי לבקש עזרה מהחובשת. אך אז שמעתי מישהו אומר 'איי' ועצרתי בעצמי. ידעתי שאני פצוע קשה, אך חששתי שמא אחד מהלוחמים פצוע קשה ממני. לכן חיכיתי לראות מה קורה, ורק כאשר ראיתי שאף אחד לא קם, פניתי אליה".

יכין פונה במהירות היישר לבית החולים. "אחרי חבישה ראשונית, נשאו אותי על אלונקה דרך ארוכה. ואז הרגשתי מכה נוספת בראש - רסיס פגז נוסף חדר פנימה ועשה לי חור בגולגולת. כאשר הגעתי לבית החולים, הודיע לי הרופא כי ניתוח הראש הולך להיות ללא הרדמה. נותחתי במשך יום שלם, כשאני במצב של ערות מלאה, ולאורך כל הזמן הזה ניגר מראשי נוזל מוח. סביבי שמעתי 'תביא לי את הפינצטה', 'תביא לי את המזרק', וכל שרציתי לשמוע הוא רק אם פרצו כבר לעיר".

מאוחר יותר, שמע יכין את שארע. "שתי אחיות שוחחו זו עם זו, ומהן הבנתי שממשלת ישראל בחרה בהפסקת אש חד צדדית, במקום לכבוש את העיר העתיקה. כל זאת זאת בזמן שהערבים ממשיכים בלחימה", הוא אומר בכאב. "כל הניתוח הארוך לא הפיל את רוחי כמו הידיעה הזו. מאז, חיכיתי במשך 19 שנה, עד למלחמת ששת הימים, בה שבה העיר אלינו".

באותה ירושלים עליה לחם יכין, הוא מתגורר עד היום. לאחר מלחמת ששת הימים קבע את מושבו בבית השבעה, בנין יהודי בתוככי השכונה הערבית בית חנינא.

לגור בשכונה ערבית, אתה לא מפחד?

"תראי לי מקום אחד בארץ שאין בו המון ערבי. חוץ מזה, תמיד הייתי בחזית, אני לא יכול להיות בעורף. עד היום, קשה לי לראות איך עם ישראל נצמד למדיניות השפלה, מוכן למסור למבקשי רעתנו את עיקר הארץ - יהודה ושומרון. זה מזכיר לי את דור המדבר. מה שהכי כואב לי הוא הזלזול בירושלים, העיר שהיא נשמת אפינו. אם רק נרצה, המצב בה יכול להיות אחר לגמרי".