"הרופא אמר: גם אם תיכנסי להריון אל תשמחי. הוא כנראה עתיד ליפול". מטלטל

כשאהובה (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) פנתה אליי עם סיפורה לאחר שפרסמתי את הקול הקורא הזה - ביקשתי שתכתוב אותו בעצמה, כי ידעתי שזה הולך להיות סיפור מסוג אחר. 

בסיפורים מן הסוג הזה, יש משהו אחר שיוצא מן הנשמה ומכלי האמת, כשהאדם שעבר אותו יושב לכתוב אותו בעצמו. זה התחיל לפני 15 שנה. 

כשנישאה, אהובה חיכתה לילדים כמו כולן, ולאחר שנה - היא אכן זכתה ב"ה ללדת את בתה הבכורה - בלידה שלא תשכח לעולם. "ההתקדמות שלה בלידה לא סיפקה את הרופאים והם המליצו לנו על זירור כמקובל, במינון שעלה ועלה במשך שעות רבות", היא משחזרת בכאב. "אני עוד זוכרת את הפחד העצום והזעקה שלי שאני לא נושמת, וזהו".

רק מאוחר יותר היא עתידה לגלות שבאמצע הלידה, באותה זעקה גדולה שנפלטה ממנה - היא איבדה את ההכרה בשל דימום פנימי כתוצאה מהפיטוצין שקיבלה.

"הרחם נקרע, ומחוץ לחדר הניתוח שמע בעלי ש'אף אחד לא מבטיח לו תינוקת ואפילו לא אישה בחזרה'"

פחד פחדים. 

במשך שעתיים קשות ומטלטלות הייתה אהובה בין חיים למוות, ועם המון תפילות מסביב שהכל יעבור בשלום. "שרק יצאו האם והיילוד בריאים" - שערי שמיים נקרעו, והתפילות התקבלו בחסדי השם. 

"הרופאים קראו לבעלי לחדר ההתאוששות, ושם הוא מצא אותי מורדמת ומונשמת". לאט לאט היא פקחה את עיניה, וכעבור שבוע - בני הזוג שוחררו עם התינוקת תחת אזהרה חמורה: "יש חשד לפגיעה מוחית. תגיעו למעקב באשפוז יום".

"הרופא אמר שגם אם אגלה שאני בהיריון אז לא לשמוח - פשוט כי ההיריון כנראה עתיד ליפול, וחבל על התקווה"

בלב כבד אך מאמין הם חזרו הביתה והחלו את חייהם כהורים לילדה, אך מתוך קושי מסוים שליווה אותם בדרך: לפני ששחררו אותה, הרופאים הודיעו לאהובה כי היא לא יכולה להיכנס שוב להריון.

"תפרנו את הרחם אמנם", הם אמרו לה, אך הוסיפו שהוא לא מספיק חזק לקלוט עוד הריון, ובטח שלא להחזיק אותו למשך כל כך הרבה חודשים. "הם אמרו לי: 'תגידו תודה שאת בחיים ושיש לכם לפחות תינוקת'".

אחרי חמש שנים ומעקבים צמודים ומפרכים אחרי התינוקת עם ה'פגם המוחי' - התברר בחסדי ה' ש'לא דובים ולא יער'. התינוקת בריאה, שלימה, חכמה ומוצלחת במיוחד. 

אז החליטו בני הזוג שהם רוצים ילד נוסף, אך לשווא. "ניסינו ועברנו כמעט כל מה שאפשר בנסיון להרות. קיבלתי הורמונים ואחרי שנים שלח אותנו עסקן מפורסם לרופא מבוגר וותיק להתייעצות חוזרת. הרופא יעץ להפסיק לקחת הורמונים והודה כי קליטה של הריון נוסף תהיה בגדר נס גמור. הוא הוסיף ואמר שגם אם אגלה שאני בהיריון אז לא לשמוח - פשוט כי ההיריון כנראה עתיד ליפול, וחבל על התקווה. בסוף הפגישה הוא אמר בלחש שאם יהיה היריון ואם הוא יחזיק מעמד עד סוף שליש ראשון - אז שנגיע אליו מיד".

עכשיו, זוכרים במה הכתבה הזו עוסקת לכתחילה? נכון - סגולה. עם סגולה אנחנו, ותמיד יש על מה להישען. אסור אף פעם לאבד תקווה לישועה - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. 

"את הולכת לשכב עכשיו חצי שנה בשמירה מוחלטת"

מרגע שחזרו הביתה לאחר הפגישה עם אותו רופא - קיבלו על עצמם בני הזוג לעסוק בסגולה שמיוחסת לחפץ חיים - ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, סגולה שכתובה בקונטרס שלו 'אהבת חסד'. "הסגולה הכי גדולה היא חסד", אומרת אהובה. "פתחנו בבית גמ"ח לחלוקת מצעים לכלות, גמ"ח לתאורת חירום וגם לקחנו לאומנה חינם ילדים שהאם נסעה לטיפולים בחו"ל לתקופה. בעצת הרב שטינמן זצ"ל שילמנו לתלמוד תורה שכר לימוד על ילד יתום, כדי לזכות בתורה שלו, ובגידול יתום".

אחרי חצי שנה וכשהם מתחזקים בכל כוחם בחסד - הם התייצבו בשנית אצל אותו פרופסור. בנס שאפשר להסביר אותו רק על ידי גדולת ה' ואהבתו אותנו - אהובה הייתה כבר בשבוע ה-14 להריונה. "לבנו פרפר בחשש, ועינינו היו מלאות בדמעות כשהפרופסור ערך סקירה מדוקדקת, והתפעל מהנס שההיריון בכלל נקלט. אחרי דקות ארוכות כנצח הוא הכריז בחיוך: 'אני שמח על המקרה הנדיר הזה. יש לך בת ובן בבטנך, גברת. ואת הולכת לשכב עכשיו חצי שנה בשמירה מוחלטת כדי שאולי תצליחי להביא ילד בריא לעולם".

לשמחתם של אהובה ובעלה לא היה גבול באותם רגעים. 

נכון שגם היה החשש מפני שמירת ההריון הארוכה, אך השמחה שלצדה - מי ישער? "הרופא היה מלא תקווה, אבל גם מלא ספק. הוא הורה לי לשכב הרבה, ואני שכבתי ושכבתי. לא יכולתי כבר לקרוא או לשמוע כלום. לפעמים בהיתי בתקרה וחיכיתי שיעברו הימים. זו הייתה ממש מלחמה על החיים, אבל בשבוע 24 עם הערכת המשקל 609 גרמים - התחילה המלחמה החזיתית. 

"אמרו לנו לוותר. הם בכלל לא הרגישו שזה תינוק, ושחיכינו לו כל כך הרבה"

"התחילו צירים חזקים ואושפזתי בחדר הלידה עם תרופות ועירויים, וצוות גדול של רופאים מבוהלים שדאגו מאוד לעובר. ושנית משום שצירים אחרי קרע ברחם - זו סכנת חיים חוזרת לאם. הרופאים נלחמו לעצור את ההתקדמות, והיו הצלחות לסירוגין. משלחת רפואית נכנסה לחדרי כדי להבהיר לי למה כדאי לוותר על ההיריון. הם בכלל לא הרגישו שזה תינוק, ושחיכינו לו כל כך הרבה. הם רק הציגו תמונה פסימית. אמרו לנו שגם אם יוולד ילד ויצליח לשרוד, הוא יהיה עם פגיעה קשה ולנו אסור לטפל בו ולהיקשר אליו".

בשלב הזה הלך בעלה לר' חיים קנייבסקי זצ"ל כדי לבקש ברכה ועצה, ור' חיים הורה לו להתפלל ולהתחזק. "הרב בירך 'שתהיה רפואה שלימה'".

אהובה נשארה באשפוז במחלקה למשך שבועיים נוספים, ואז שוחררה להמשיך את השכיבה בבית. גם בזמן הזה, למרות שהייתה רוב הזמן במיטה, היא הצליחה לעמוד בהבטחתה והיא ובעלה התחזקו עוד ועוד בחסדים שהתחילו. "הימים חלפו עם צירים ותרופות, אשפוזים וזריקות, בהלה ותפילה, וכל יום שעבר בטוב הם בירכו עליו בלב שמח - "הודו להשם כי טוב, כי לעולם חסדו". 

למרות התחזיות הפסימיות ולמרות הפחד שאפף את כל ההריון הזה, בשבוע ה-36 היא הגיעה לניתוח שנקבע מראש, והרופא שקיבל אותה היה לא אחר מאשר הרופא שהמליץ על הפסקת היריון בשבוע ה-24.

"בחיוך של גנרל מנצח נתתי לו לשמוע את הדופק ולהעריך את משקל העובר בשניים וחצי קילו. ואז הרשיתי לעצמי להגיד לו כמה מילים. לא חסכתי ממנו את שבט המוסר על כך שלרופא ניתנה רשות רק לרפא, ואמרתי לו שיסתכל טוב טוב על התינוק אחרי שיוולד ויזכור שהוא המליץ להרוג אותו. הוא היה מובך לחלוטין ומלמל שהוא כבר מאמין בניסים". 

למחרת היא נותחה אצל רופאה פרטית שהחליטה לקחת, ורופאים ומתמחים מכל העולם התחננו להיכנס לראות מה קורה, ומה יהיה ברחם - אבל רק הרופאה שלנו נכנסה. לא אישרנו לאף אחד לחלל את הקודש ולהפוך את הלידה הניסית הזו לנחלת הכלל. בשבע וחצי בבוקר הגיח התינוק המיוחס לאוויר העולם, ויחד עם הבכי הראשון שלו - בכיתי גם אני בהודיה עצומה. גם בעלי, ואפילו הרופאה שלנו - כולם בכו. הרופאה הודתה ואמרה שזכינו ב'אלף ניסים', והיא צדקה. ובעצם יכולתי לעצור כאן ולסכם את הסיפור שלנו, אבל מצד ההודיה וקידוש שמו של השם יתברך בעולם, אני אספר שכעבור ארבע שנים זכינו בתהליך דומה מאוד לבן נוסף, ואחרי עוד ארבע שנים לבן נוסף. 

"אני יכולה לכתוב ספר על טיפולים, המתנה, ניסיונות, תפילות וסגולות, אבל מעל הכל רוצה להרחיב את הדיבור על מעלת התודה, כי בכל פעם שהודינו באמת מכל הלב על מה שאנחנו עוברים, גם אם הוא קשה מאוד, ראינו בחוש את המתנה הבאה. זו גם הסיבה שהסכמתי לחלוק את הסיפור שלנו. היום, הבכורה שלנו בת 15 ומתחתיה יש לנו שלושה בנים ותינוקת חדשה! כן! ואנחנו מאמינים בני מאמינים", היא מסכמת בהתרגשות.