סיון רהב מאיר על יום ירושלים: 5 סיבות לשמחה גדולה ביום הזה

השבוע לפני שנה נפטר הרב שמחה קוק. היום לפני שנה יצאנו, ידידיה ואני, למסע בעקבות קרוב-משפחתו היקר, לאסוף סיפורים לספר שאנחנו כותבים עליו. הנה שתי דוגמאות שבהן המשימה הזו כבר השפיעה על חיי:

• נתחיל במצב הביטחוני. בשבוע שעבר נהרגה תושבת רחובות מפגיעת רקטה. הרב קוק היה רב העיר במשך כחמישים שנה, וכמה אנשים כתבו לי "הרב קוק היה פשוט בוכה בגלל זה דקות ארוכות". אנחנו ממהרים לתת עצות על המצב הביטחוני, להביע את דעתנו, אבל לאורך השנים, בפיגועים שונים, הרב היה קודם כל פשוט בוכה. הוא היה שומע על פיגוע ומזיל דמעות, כאילו מדובר בקרוב משפחה שלו. למה "כאילו?". הוא הרגיש שכל יהודי הוא באמת קרוב משפחה שלו.
• לנקודה השנייה, ידידיה ואני קוראים "מצב ר' שמחה". שמנו לב שבכל ביקור ובכל מפגש עם אנשים, לפני שהיה מלמד, הוא היה פשוט מרומם את הנוכחים, בדיוק במקום שבו הם נמצאים. מראה להם כמה הם נפלאים וחשובים, כמה השליחות שלהם עצומה דווקא כאן ועכשיו. אלה יכלו להיות עולים חדשים באולפן, חיילים, תלמידי ישיבה, מורים, נהגים או עובדי ניקיון. זה לא נעשה בצורה מלאכותית, הוא באמת האמין בזה. הוא באמת נתן כבוד עמוק ואמיתי לכל ברייה, בכל תפקיד. מוזמנים לנסות מדי פעם לחיות בתודעה כזו.

אלה רק שני דברים קטנים, מאישיות ענקית. לזכרו.

הכוח של קבוצה

בימים אלה ראיתי בעיניים את כוח הציבור, כוח הרבים: פעמים רבות אני מגיעה למסע הרצאות בחו"ל. אבל בשבת הזו יצאתי עם משלחת של כ-35 מרצים מהארץ, לפרויקט ששמו "סופשבוע של השראה" של תנועת "המזרחי" בלונדון. כל אחד מאיתנו קיבל רשימה של בתי ספר וקהילות ובתי כנסת, ויצא לדרך.

האפקט הוא אדיר: ההורים שומעים אותנו בבית הכנסת, הילד שומע אותנו בבוקר בבית הספר, הנוער שומע אותנו בסאנדיי-סקול (מסגרת לימודית של יום ראשון, יום החופש) ובסוף כל הנקודות מתחברות.

הגענו במצטבר לעשרות אלפי יהודים בריטיים, שמרגישים שהם חלק ממשהו גדול. "אתם רק 35 מרצים? התחושה היא שכבשתם את כל לונדון", אמרה לי פה מישהי.

בפרשה שקראנו בשבת האחרונה כתוב: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה – מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם – רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". חמישה מאיתנו יכולים לרדוף מאה אויבים ולנצח אותנו, אבל אם אנחנו מאה – אנחנו יכולים לרדוף עשרת אלפים. פרשנינו מסבירים שהחשבון הזה לא פרופורציונלי, כי ככל שרבים יותר מצטרפים – ההשפעה גדלה בצורה לא טבעית. רש"י מסביר את הפסוק בעיקרון חשוב, לכל תחום: "אינו דומה מועטים העושים את התורה – למרובים העושים את התורה".

רוצים לעשות משהו טוב ומשפיע? חפשו שותפים. זה יגדיל את הכול פי כמה וכמה.

רוחניות – במידה קטנה

"שלום סיון, כאן עידית שלו. היום חל יום הפטירה ה-24 של ימימה אביטל, שפיתחה את 'שיטת ימימה' המפורסמת.

"כשהגעתי בפעם הראשונה ללמוד אצלה, בהרצליה, שמתי לב למשפט הגדול שנתלה בפתח החדר: 'ואהבת לרעך כמוך'. רבי עקיבא כבר אמר על הפסוק הזה שהוא 'כלל גדול בתורה', וימימה לימדה אותנו איך ליישם את זה בחיי היומיום שלנו.

"אחד המשפטים החשובים שאמרה לנו היה: 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם נחשב לרוחניות'. גם קצת זה טוב.

"למשל: כשהילד חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט בכניסה לבית ומשאיר אחריו בלגן אבל אנחנו מצליחים לנשום עמוק עד לתגובה שלנו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

"כשהשכנה חוסמת לך את הכניסה לחנייה כי היא רצה לרגע להביא משהו מהבית ואת בדיוק חזרת מיום מתיש בעבודה אבל את מצליחה להמתין לה בנחת שתי דקות – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

"כשמישהו קרוב אליך חולה וזה גדול עליך עכשיו לבקר אותו, אבל את שולחת הודעת ווטסאפ אכפתית ושואלת מה שלומו – זה 'ואהבת לרעך כמוך'.

"ימימה לימדה אותנו שלפעמים מספיקים צעדים קטנים ומדודים על מנת להראות לצד השני עד כמה הוא חשוב בעינינו. זה הופך את הכלל הגדול הזה - ואהבת לרעך כמוך - למשהו מעשי שאפשר לבצע ממש הרגע.

"כולנו יכולים, בכל מצב, לבחור תגובה קצת יותר מתחשבת, קצת יותר אוהבת. 'אפילו מעט התחשבות כלפי השני – גם נחשב לרוחניות'".

לזכרה.

נטיעה על כל נפילה

איך יכול להיות שלא שמעתי על הטקס הזה? בקיבוץ כרם שלום המשיכו אתמול במסורת שהחלה אחרי מבצע "שומר החומות": אירוע ושמו "נטיעה על כל נפילה". נטיעת שתילים בבורות שבהם נפלו טילים. וכך כתבה לי משם גאולה רבי:"לדעתי יש כמה מסרים בטקס שערכנו: קודם כל, העמקת השורשים שלנו בפיסת האדמה הזו, בקיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים, ממש כמה מטרים מעזה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. להיפך. ככל שהשורשים יותר עמוקים, כך צומחים יותר גבוה, כידוע.

"שנית, אם הם רוצחים – אנחנו נוסיף חיים. הם רוצים לשרוף ולצבוע את האזור בשחור, ואנחנו רוצים לטעת ולצבוע בירוק.

"וגם: אם הטיל כבר חפר לנו את הבור – אנחנו נשתמש בו כדי להמשיך לצמוח... כל חפירה כזו תתמלא בשתיל עם אדמה. זה עיקרון חינוכי לחיים, לנסות לנצל לטובה נסיבות שנוצרו.

"בסוף כל הנאומים המרגשים, הילדים ששיחקו בינתיים בגן השעשועים ניגשו לטעת עצים – עם הידיים שלהם וגם עם הרגליים היחפות הם כיסו את הנטיעות בחול של עוטף-עזה.

"היה מרגש ומחזק, אבל אנחנו שואפים ליותר מכך. בפרשה שקראנו בשבת נכתב: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת'. רש"י מסביר שקוממיות זה אומר: בקומה זקופה. עם ישראל יחזור לארץ ויחיה בשלום ויתנהל בקומה זקופה, בביטחון עצמי, בהרתעה, בעוצמה.

"אתם מוזמנים לביקור בגן העדן שבו אנחנו זוכים לחיות. יש עצים חדשים".

למה לשמוח היום, ביום ירושלים?

1. לפני שחוגגים את שחרור ירושלים, צריך לחגוג את הצלת תל אביב. בימים האלה לפני 56 שנים גם תל אביב ניצלה, וגם גדרה וחדרה. מדינת ישראל הצעירה בת ה-19, עמדה בשנת 1967 לפני איום קיומי אמיתי, להיות או לחדול.

2. כיוון ההיסטוריה השתנה, ולטובה: עד פרוץ המלחמה, משפט פופולארי במיוחד בישראל היה "שהאחרון בנתב"ג יכבה את האור". אבל אף אחד לא כיבה את האור. הוא נדלק. זוג מבוגר בניו יורק סיפר לי לאחרונה איך לפני המלחמה הם הציעו לקרובים שלהם בישראל להימלט אליהם, ואיך אחרי המלחמה – רוב הילדים שלהם עשו עלייה.

3. המדינה לא רק שרדה, השטח שלה גדל פי שלושה: ישראל הקטנטנה שילשה את עצמה וזכתה ברמת הגולן, מדבר סיני, יהודה ושומרון וירושלים השלמה. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ואל המקומות שאבותינו ונביאנו חיו בהם.

4. כל זה קרה תוך שישה ימים בלבד. הערבים מכנים את המלחמה "מלחמת יוני" ולא "מלחמת ששת הימים", כדי לא להזכיר את המבוכה שלהם. שישה צבאות, כולל צבא עיראק וערב הסעודית, הובסו בפחות משבוע.

5. בזמן אמת, השמחה הייתה חסרת תקדים. הבוקר לא יכתבו כך בעיתונים, אבל כך נכתב אז, אחרי שחרור ירושלים, בעיתון "הארץ: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את לבנו בשעה זו. גם המושג של בית המקדש הפך למשהו מוחשי יותר כעת".

יום ירושלים שמח!