נתניהו בטקס הזיכרון ליהודי אתיופיה: "נמשיך להשקיע מאמצים להחזרת אברה מנגיסטו"

בהר הרצל בירושלים נערך היום (חמישי) טקס האזכרה הממלכתי לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו הזכיר בנאומו בטקס את אברה מנגיסטו, בן העדה הנמצא בידי חמאס: "במעמד זה, אנחנו כמובן נזכור את אברה מנגיסטו, ואנחנו נמשיך להשקיע מאמצים להחזירו הביתה".

נתניהו הרחיב בדבריו על הפעילות הממשלתית שנועדה להאיץ את שילובם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית: "יש עוד אתגרים ובעיות שצריך לפתור, אבל המאבק המשותף שלנו כבר נושא פירות, אנחנו רואים את זה במספרים ובסיפורים האישיים, והוא יישא פירות נוספים בעתיד".

"אנחנו זוכרים היום בכאב את אלו שנפלו בדרך, אנחנו מרכינים ראש לזכרם. אבל אנחנו גם זוקפים ראש לאלו שהגיעו באור גדול, בגאווה גדולה", הוסיף ראש הממשלה. "כשנישקתם את אדמת ארץ ישראל, כשנגעתם באבני ירושלים, כולנו דמענו יחד איתכם. זאת הייתה תזכורת עצומה לעוצמת החזון הציוני, למהות החזון הציוני, שבזכותו ניטעו שורשינו מחדש בקרקע המולדת".

"ואכן, כולנו אחים ואחיות. כולנו מלוכדים ברצון להבטיח עתיד טוב למדינתנו, ובמחויבות להבטיח את נצח ישראל וירושלים. אין יום ראוי יותר מלזכור אותם מאשר ביום ירושלים – 3,000 שנה אחרי שהיא כוננה כבירתנו על ידי דוד המלך, 75 שנים אחרי שהיא כוננה שוב כבירתה של מדינת ישראל שקמה מחדש, 56 שנים אחרי שאוחדה העיר – אין יום ראוי יותר לזכור את אלפי הנספים בדרך לירושלים".

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר בנאומו: "מאות שנים נהגו בני קהילת ביתא ישראל לעלות אל ההר הגבוה ביותר באתיופיה כשאבנים וספרי הקודש על גבם, קוראים בספר התורה ונושאים עיניהם אל עבר ארץ ישראל, אל עבר ירושלים והר המוריה".

"במסע הזה אל עבר ראש ההר שילמתם אתם מחיר כבד מאוד. היציאה למסע הארוך לוותה באמונה גדולה בצדקת הדרך, ואמונה זו עזרה במעט להסתיר את הסכנות הגדולות: הליכה במדינה עוינת, הליכה במדבר גדול ונורא, הליכה ברגעים של אי ודאות. את המסע המסוכן הזה הובילה מנהיגות, מנהיגות אמת – הקייסים ומנהיגי העדה שידעו לעורר את הקריאה 'הננו ועלינו', המלווה את העם היהודי ממדבר סיני ועד מדבר סודן".

הרצוג הוסיף כי "את המסע המסוכן הזה הוביל הלב הפועם – הכמיהה הבלתי פוסקת לשוב לציון, הגעגועים בני אלפי השנים לירושלים – ירוסלם, האמונה בצעד המשותף ואהבה עצומה לארץ ישראל. כל צעד במסע הארוך הזה היה מלווה גם בכאב, בפרידה מאימהות ואבות, מאחים ואחיות, מילדים קטנים בדרך, ממשפחה וחברים".