טירוף הרול-אפס: כמה קל לעבוד עלינו

כן, זה הגיע אפילו אצלנו לבית. כבר תקופה שאני שומע מהמתבגרים שלנו (שלושה מתבגרים בכרטיס אחד!) על טרנד חדש, ממתק כלשהו בשם רול אפס (Roll-Ups), שהוא כנראה הדבר הכי טעים שהם טרם טעמו, ומן הסתם הסעיר את דמיונם.

תוך זמן קצר החלה לרוץ השמועה שאותו רול אפס מסתורי, מעין עולם הבא, הגיע אל המכולת השכונתית. חיש קל יצאה המתבגרת עם מיטב מעותיה כדי לתור אחר האטרקציה, פן מישהו אחר יקדים אותה, אבל למגינת לבה היא חזרה בידיים ריקות. לא לגמרי בידיים ריקות, אלא עם שוקובו, כפרס ניחומים. אבל זה כנראה היה השוקובו העצוב ביותר שהיא אכלה במשך כל חייה.

עוד לפני שהבנתי מהו אותו רול אפס ארור, התחלתי לשמוע עליו מכל כיוון. "מה, לא ידעת שזה טרנד?", הפטיר לעברי מישהו בזלזול, משל הייתי יצור מכוכב אחר, או לכל הפחות יליד שנות החמישים במאה הקודמת; בחדשות דיווחו על תפיסתם של כמה מבריחי רול אפס נועזים בנתב"ג, שניסו להכניס במצטבר כ-300 קילו (!!!) לארץ, מבלי להצהיר ולשלם מכס; הבנתי שאנשים מתעדים את עצמם אוכלים את הדבר העילאי הזה (כי מה שווה לאכול אם לא מצלמים את זה קודם?), וכנראה שחוץ מלהסב את שמו של אחד הרחובות בארץ ל"רחוב רול אפס" – כנראה שהטרנד המיותר הזה קיבל את כל הכבוד שאפשר היה לקבל.

ואז הגיע היום הגדול גם אצלנו, והצטרפנו לחברת בני האדם המתקדמים. לאוזניו של אחד מבני המשפחה הגיעה השמועה שאחת החנויות המקומיות קיבלה משלוח נדיר ולוהט של רול אפס. חיש קל יצא אחד המתבגרים למשימה, וכעבור פחות משעה חזר הביתה עם השלל הרב, שכמובן זכה לצילומים מכל זווית, למען יראו וייראו (ובעיקר יקנאו, מה יש).

בכל אותו זמן הייתי בחדר העבודה האהוב שלי, בורא (ומחריב) עולמות של דיגיטל ותוכן. שמעתי בחצי אוזן על המאורע המשמח שמתרחש ברגעים אלה בביתנו, אבל לא הייתי ער לגמרי לגודל השעה. פתאום הכתה בי ההבנה: תכף כולם יסיימו את הרול אפס, ואני, אנה אני בא?! איך אוותר על חוויה מסעירה שכל העולם מדבר עליה? מה אספר בבוא היום לנכדים, שישאלו איפה הייתי כשראיתי בפעם הראשונה את הרול אפס המהולל? מיד קמתי, ולראשונה בחיי חזיתי בפלא בגודל טבעי ובזמן אמת: סוג של גלידה עטופה, ובכן, ב...מין סוכריית לדר בטעם פירות. ממתק סופר-פשוט, שלא הייתם מעיפים בו מבט נוסף בחנות של השקל. שמתי את נפשי בכפי, ביקשתי לטעום, ו... רגע, זה כל הסיפור? על זה אתם טוחנים את המוח כבר כמעט חודש?!

* * *

האמת היא שטירוף הרול אפס הוא דוגמה מצוינת כדי להמחיש עד כמה נהיינו עבדים של המדיה ושל השטויות המקיפות אותה. פעם זה היה טמגוצ'י, אחר כך הספינר, ובהמשך קראנץ' פיסטוק, שהשמועה אומרת שכיום מוחזקים שני פריטים ממנו בסמוך לארון הברית ולצנצנת המן, אי שם בצפון אפריקה. בטח היו עוד כמה טרנדים כאלה, שמפאת גילי המופלג טרם הגיעו לאוזני, אבל יש שני מאפיינים מרכזיים לכל אותם טרנדים רגעיים: הראשון – מחירם של אותם טרנדים מזנק במאות אחוזים, בצורה מופקעת להכעיס. הרול אפס – בסך הכל ממתק לדר זול שנדבק לשיניים, עם ארומה של שנות התשעים – נמכר כיום ב-20 שקלים, במקום מחירו המקורי לפני הטרנד – 2 שקלים. לא אתפלא אם בהמשך אנשים יצטרכו למכור כליה תמורת הזכות להרגיש את הדבר הזה נדבק גם לשיניהם. והמאפיין השני – הטרנדים האלה רק מוכיחים לנו עד כמה אנחנו עדר שממהר לעשות את מה שאחרים עושים, בלי יותר מדי מחשבה: טעים, לא טעים, יקר, לא יקר, נדיר, לא נדיר – העיקר להיות חלק מהעדר הצייתן (שחושב בטעות שהוא "חופשי", למי שקרא את הטור הקודם), ולא לפתח אישיות עצמאית. עדיפה אישיות שמוכתבת על ידי טרנדים שבעוד חודש ישכחו מקיומם, לא?

האמת היא שלנהות אחרי טרנדים זה לא כזה גרוע, וגם במחיר המופקע של הרול אפס אפשר לעמוד. גם אני הייתי טינאייג'ר, וגם לנו היו טרנדים משלנו. אבל הבעיה היא שזה לא נגמר כאן, בפרט לא בעידן הרשתות והסמארטפונים הלא מסוננים, הגרועים כשלעצמם. בפרט היום, מי שלא מפתח אישיות עצמאית וחושבת – עלול להיות פשוט מריונטה נבובה של טרנדים והלכי רוח הרסניים. הוא עלול להיסחף אחרי דעות כוזבות, פוסטים מסיתים ורעילים, תפיסות ליברליות פרוגרסיביות-קיצוניות, תובנות שמובילות להרס ערכי המשפחה, מרדף אחרי הבלים ועוד שלל מרעין בישין. זה מתחיל ברול אפס, וברוב המקרים מסתיים הרבה מעבר לזה, בתור עוד כבשה בעדר החברתי שחושב בטעות שטרנדים הם ערך, ושמשמעות חיינו היא ללכת לאורם. עד לשטיפת המוח הבאה, כמובן.