טורים נשיים
שבת של קבלה, הכלה וכבוד: כשכל הצדדים מבינים זה את זה
אני לא אומרת שצריך לקבל התנהגות שלא מתאימה לנו. אני כן אומרת שאנחנו צריכים לקבל את האדם כאדם, ולא בהכרח את מעשיו
- דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
- א' סיון התשפ"ג
(צילום: shutterstock)בכלל רציתי לכתוב פוסט אחר, אבל ככה זה לפעמים, כשאני מתיישבת על המחשב. פתאום נכתב משהו אחר, ואני נותנת לאלוקים להוביל אותי למילים הנכונות.
היום אני רוצה לשתף אתכן בחוויה שהסתיימה לפני מס' שעות, ולפני זה הקדמונת: פעם בחודש הילדים עושים שבת אצל אבא שלהם, ואני משוחררת לעצמי.
השבתות האלו יקרות מאד בשבילי. הן מאפשרות לי שקט שאני זקוקה לו כל כך.
אלו שבתות שאני בוחרת להיות בהן לבד. לא לארח ולא להתארח.
יושבת על הספה בסלון, מול הפרחים. הכל מבריק ומסודר. אני יכולה לשמוע את הנשימות שלי ופשוט... לנשום.
אני נוהגת לקנות איזה עיתון ולפנק את עצמי בעוגה שווה, מכינה את האוכל שאני אוהבת, ישנה המון.
וכאמור, נושמת.
* * *
את השבת האחרונה בחרתי לעשות עם חברות ותיקות מאד.
אלו חברות שעם רובן הייתי בקשר קרוב מאד, לפני נישואי, במשך מספר שנים.
יצאנו ביחד לבתי קפה ומסעדות, נסענו לחופשים, נפגשנו לפטפט, לצחוק, לבכות כשכואב.
כשמישהו רואה אותנו מהצד, הוא כנראה די בהלם.
זו קבוצה שמורכבת מכל גווני הקשת היהודית: חילוניות, טבעוניות, דתיות לפי דעתן וחרדיות. פעם היינו שתי חרדיות. אחת נפטרה, ונשארתי אני.
לפני שבחרתי לחזור לעולם החרדי ולחסידות ממנה באתי, לפני כ-14 שנים, ישבתי איתן והודעתי שאני משנה הכל: זורקת את הבגדים שלא מתאימים לרוח החסידות אליה אני רוצה לחזור, משנה את סגנון הדיבור, חוזרת להקפיד על דברים ש"עיגלתי בהם פינות", לא יכולה יותר לבלות איתן במקומות מסוימים ומתכוונת להתחתן.
התגובות היו שונות ומגוונות.
אלו שניסו לשכנע אותי "לא לאבד את שפיותי" ולהישאר "אישה חכמה, עם דעה עצמית, בלי שיגידו לה מה לעשות", וסירבו לקבל את השינוי עליו החלטתי – הוצאתי מחיי.
מספיק היה לי קשה גם ככה. אני לא מעוניינת בחברות שתלגלגנה על מה שחשוב בעיני.
אלו שחיבקו, שאמרו שלא משנה איך אני נראית ולאיזה קבוצה אני משתייכת, הן אוהבות אותי בדיוק כמו שאני, נשארו.
באותה שנה עשיתי שינויים מרחיקי לכת של ממש וחזרתי לשורשים שלי, הפעם מבחירה.
זה לא היה פשוט בכלל, אבל זה הרגיש לי שלם.
ואז נישאתי בפעם השנייה.
החברות שנשארו איתי ליוו אותי בשנה הראשונה מרחוק.
כבר לא יצאתי איתן כמו פעם, הרבה בגלל שהקדשתי את חיי להקמת הבית השני, בתקווה שיהיה גם האחרון.
מהר מאד שקעתי בבית, בהריון ראשון מורכב, בתינוק שהפך אותי לאמא ובעבודה תובענית מאד כשכירה במשרה מלאה, וזמן קצר אחר כך, גם כעצמאית בתחילת דרכה.
הן דרשו בשלומי, ניסו להחזיק את החבל, אבל לאט לאט הפסקתי אני להחזיק בו.
הסברתי שהבית שלי במקום הראשון, וכיוון שאני מפרנסת יחידה, אני טובעת בעבודה כדי להכניס כסף בשביל לחיות.
"לבזבז" ערב על שיחה עם חברות היה ממש מותרות בעיני. הייתי יושבת איתן, ובינתיים חושבת כמה פגישות עם לקוחות יכולתי לעשות עכשיו במקום לשבת ולצחוק.
במשך 13 שנות נישואי נפגשתי איתן פעמים בודדות בלבד.
הן המשיכו לצאת ביחד, לעשות שבתות, להיפגש וליצור חוויות משותפות.
אני הנחתי את החברות במקום הכמעט אחרון מאילוצי החיים.
ואז נכנסתי להליך גירושין. אף אחת מהן לא הייתה מופתעת. מהמעט שיצא לי לשתף פה ושם הם ידעו שאני לא מאושרת. הן ידעו שאני בקושי נושמת מרוב עומס, אחריות כבדה ונשיאה בעול הבית והמשפחה לבד.
והן רק הציעו חיבוק וחיכו שאחזור.
את השבת האחרונה עשיתי עם חלק מהן.
חששתי מאד מאד. בכל זאת, אני החרדית היחידה וחשוב לי מאד שתישמר אווירה של שבת.
מהרגע שהחלטתי להשתתף, הן דאגו לבדוק מה אני צריכה כדי שאוכל לשהות איתן ברוגע.
דיברתי עם המשגיח של המלון כמה פעמים לגבי הכשרויות וההתנהלות במלון בשבת, בררתי עם המלון, שאינו מוגדר כמלון לשומרי תורה ומצוות, שיש מה שאני צריכה כדי לעבור שבת בלי להיכשל.
והחברות שלי, שכולן כבר חיתנו את כל ילדיהן וכעת מחליפות חוויות כסבתות, בדקו איתי מה מתאים לי ומה לא.
לפני שבת הגיעו ארבע חברות חילוניות וביקשו להיות נוכחות בזמן הדלקת הנרות של שבת.
ראיתי אותן עומדות וצופות בנו, הדתיות (והחרדית), מכבדות את הרגע, מצטרפות אליו, מרגישות את שבת המלכה שנכנסת לחדר.
לאורך כל השבת לא ראיתי סמארטפון אחד, וגם לא שמעתי. הן הקפידו שהוא לא יהיה במרחב המשותף שהיינו בו.
גם כשהן עזבו וחזרו למחרת, הכל היה בשקט, לא בהפגנתיות בכלל.
אחת מהן שהציגה את ה"נשנושים" שהביאה למפגש, עדכנה מיד שיש כאלו שהם בכשרות מהודרת, ויש כאלו שלא.
היו דברים שהן רצו לעזור לנו בהם במהלך השבת, נניח, כשלא היו לנו מים חמים, אבל אני ועוד שתי חברות דתיות הסברנו שזה אסור.
זו הייתה שבת מאתגרת ממש. היה לי לא פשוט לראות כל מיני דברים ולשתוק. יחד עם זה או למרות זה, או, בזכות זה, השבת הייתה מרגשת מאד.
היו דברים שראיתי וכאבו לי, למשל כשמישהי שמגדירה את עצמה כדתיה, עושה שלא כהלכה, ושתקתי.
זו בחירה שלה.
אני לא איתן כדי להפוך לרבנית.
מי שרצתה לברר עניין הלכתי כלשהו, פשוט שאלה. ומי שלא – זכותה.
קבוצת נשים, שכל אחת מהן שונה כל כך מחברתה, הצליחו במהלך השבת לכבד זו את זו בשלמות.
לקראת יציאת השבת הודיתי להן.
שיתפתי שפחדתי קצת ממה שעשוי לקרות, והתפללתי שהשבת תעבור בטוב ובלי שאכשל. אמרתי שדווקא בימים כאלו, כשהציבור בישראל נקרע לגזרים בין תומכי הרפורמה למתנגדיה, בין שמאל לימין, בין קודש לחול, חשוב יותר שאנחנו בינינו נבין שיש שונות ונאפשר לכל אחד לחיות בבחירת, מתוך הדדיות, כבוד ואכפתיות.
ב"ה השבת עברה בטוב, מאד, כשכולנו מכבדות זו את זו ומתמקדות במה שחיבר אותנו מלכתחילה ובאתגרים שמשותפים לכולנו (הורות, זוגיות, עבודה...).
אנחנו עומדות לפני חג מתן תורה.
איך אמר הלל הזקן? כל התורה כולה טמונה במשפט אחד "ואהבת לרעך, כמוך".
אני לא אומרת שצריך לקבל התנהגות שלא מתאימה לנו.
אני כן אומרת שאנחנו צריכים לקבל את האדם כאדם, ולא בהכרח את מעשיו.
אנחנו צריכים להבין שמותר לכל אחד לבחור את דרכו.
חובה עלינו לראות גם את הצד שמולנו.
דרך ארץ קדמה לתורה. לא אני אמרתי. ואין כמו דוגמא אישית להפנים ולשנות מסרים חשובים.
דווקא כאישה שומרת תורה ומצוות, קודם כל אני חייבת להיות "בנאדם". לא לוותר על קלה כבחמורה החשובים שלי, ויחד עם זה, להבין שיש אנשים שבוחרים אחרת, ולכבד אותם.
וכל עוד זה ברור לשני הצדדים, אפשר להכיל.
היו הרבה דברים, קטנים ממש, שבהם ראיתי שחברותי מתחשבות, מאפשרות, מכבדות, וכשהן לא יודעות – הן פשוט שואלות: "דבורי, זה בסדר אם...", ולא מתווכחות.
בשבת הזו דנו בכל מיני עניינים, וגם בענייני הדת, וזה היה מרתק. השיח היה שיח של רצון להבין, של סקרנות טבעית, של חברות ותיקה מאד שעדיין נשארה טובה.
שנזכה, לקבל את התורה לתוכנו, בתוכנו, באמת ובתמים.
איתך, גם אם אנחנו לא מסכימות.
דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן