אמא, עד שלא עזבת, חשבתי שככה נראים כל הבתים

אמא שלי.

רק 13 שנים זכיתי להכיר אותך, ובכל זאת את אחד הצירים המרכזיים בחיי. אין סוף פעמים דמותך עולה לנגד עיני, ובדמיוני אני שואלת אותך: "אמא, מה היית עושה עכשיו???". ותמיד, תמיד אני מרגישה את התשובה שלך. כי החינוך שהספקת לתת לי בשנים הקצרות שיכולתי להבין, בזמן הקצר שעמד לרשותנו יחד, הוא תמצית של חסד, טוב, אהבת השם וברואיו, אהבת התורה, לומדיה וממקימיה, התמסרות מוחלטת לבית ומשפחה וויתור אין סופי... ויתור על כסף, ויתור על כבוד, ויתור על צרכים אישיים שלך, ויתור על הכלה והערכה, ויתור על נוחיות. מדהים כמה ויתורים ראיתי אותך מוותרת בשקט בשנים מעטות כל כך שיכולתי לראות ולהבין.

וכמו שוויתרת, כך לא ויתרת!

לא ויתרת על הערכים שלך! על העקרונות! על הדרישות שלך מאיתנו! היום, כאמא לילדים, אני נכנעת בלי סוף, ושואלת את עצמי איך מעולם לא הצלחתי להכניע אותך? איך מעולם לא ויתרת או עשית לי קיצורי דרך?

איך הצלחת לומר לי כל כך הרבה פעמים: לא! (והייתי, ועדיין, נודניקית על מה שאני רוצה) אמא, אני רוצה שתדעי שאחרי ה"לא" ההחלטי שלך, קיבלתי בחיים עוד כל כך הרבה "לא", וזה לא היה קל, אבל זה היה אפשרי דווקא בגלל שהרגלת אותי לכל כך הרבה גבולות.

הגבולות האלו שומרים עלי עד היום, והלוואי שאוכל להעביר אותם הלאה, לדורות הבאים אחרי...

יש לי ממך אוסף עצום של זיכרונות.

הם מתמקמים בין לילות ארוכים במטבח מלא תבשילים ועוגות, שכפעם אחר פעם את עוזבת את הסירים, מנגבת ידיים בסינר ורצה להגיש קפה ועוגה לעוד אורח שבא, מקשיבה, נותנת עצה ותוך כדי כך אורזת לו קופסא, שייקח הביתה, וגם מעטפה שמי יודע מה שמת בתוכה... את יודעת, אמא, שכל ילדותי הייתי בטוחה שככה בכל הבתים, כל הזמן באים אורחים ויושבים לכוס קפה ארוכה, ואמהות מוציאות שטרות מתיקים אפורים, ושמות במעטפות ומצמידות לקופסא של עוגה...

את יודעת שהיה לי ברור ששולחן שבת זה אירוע רב משתתפים?

שכל יום שישי צריך לרוץ ולחלק יותר ממחצית הבישולים שבישלו בכל רחבי העיר?

את יודעת שרק כשגדלתי הבנתי כמה את אחת בדור? אישה שהספיקה בכל יום מה שאני מספיקה בשבוע...

את יודעת שעד היום אני מנסה לחקות את הזריזות שלך? את תכנון הזמן שלך, שתספיקי מה שיותר בו זמנית. ואת היית צמודה לקיר כל כך הרבה, כי לא הכרת את המושג "טלפון אלחוטי"...

בכל שבת אני צונחת גמורה מכל השבוע, וחושבת לעצמי איך הצלחת לומר כל שבת את כל התהילים? איך??? ואיך קמת בבוקר לבית כנסת?! ואיך אירחת כל כך הרבה אנשים, ושטפת הררי כלים בין הסעודות? כמה סעודות שבע ברכות חגג הבית שלנו? אם יש סלון גדול וגינה גדולה – צריך לעשות איתם משהו... אני זוכרת שפעם חברה שלך ביקשה שתעשי את השבע ברכות של סעודה שלישית, ואת כמובן הסכמת, ואז אבא אמר שאי אפשר לעשות בשבת סעודה על הדשא, כי עלולים לעבור על איסורי תורה כמו קוצר או משקה, וביחד חשבתם על פתרון (יכולת לומר: תזמינו פחות אנשים ונחלק את הסלון, הוא היה גדול מספיק, אבל את מעולם לא חיפשת קיצורי דרך). אז ישבת עם אבא וחיפשתם פתרון, ומצאתם – פרשתם על הדשא שמיכות צמר. אני זוכרת שימים ארוכים אחרי אותה שבת עוד כיבסת ותלית המון שמיכות צמר...

חושבת, אמא, איך כולם היו בטוחים שהם הדאגה הראשונה שלך וכמעט היחידה? כי חשבת על כל אחד עד הפרטים הקטנים... איך זכרת את כולם, אמא?

לא משנה אם היינו נוסעות לדרום תל אביב או למנהטן, תמיד מילאת סחורה כאילו יש לנו חנות... ואחרי שכבר היה נראה שסיימנו את הקניה הענקית הזאת, נזכרת שצריך עוד בייביגרו לבן של...

את יודעת, אמא, שהייתי בטוחה שזה נורמלי לתת מזוודה מלאה נדוניה, מצעים, מגבות, חלוקים, כותנות ועוד, הכל אמריקאי, הכל שיא היופי והאיכות – סתם למשפחה שארסה את הבת שלה, והם למשל מתפללים בלדרמן...

את יודעת שמרב שראיתי אותך מחלקת, וגדלתי לתוך החלוקות הבלתי נגמרות האלו, חשבתי שכך זה אמור להיות?

לקח לי שנים לחיות בעצמי את החיים, ולהבין כמה קשה להיפרד מכסף שעבדת עליו, כמה קשה להתרוצץ ולקנות, כמה קשה לסחוב הכל הביתה, לאכסן במחסנים ובארונות ענק ולשלוף כל דבר ברגע הנכון לאדם הזקוק.

הרב אריה שכטר זצ''ל

אמא השיחות שלך היו מעניינות, מאד!

כל כך הרבה אנשים באו או התקשרו אליך, ואת היית סוגרת את הדלת של חדר נשינה או של המטבח, ומדברת...

סליחה, אמא, אבל הרבה פעמים זה היה נראה מעניין מדי, והייתי מתיישבת לך מאחורי הדלת ומקשיבה, ומנסה להבין מה קורה שם בפנים.

כמה פעמים עלית עלי, ואפילו כעסת קצת, אבל פעם אחת זכורה לי במיוחד. פתחת את הדלת וראית אותי, אז אחרי שליווית את מי שהיה שם בפנים, חזרת הביתה, קראת לי ואמרת: "לשמוע צרות של אחרים זה רק בשביל לעזור להם!!!".

זהו.

קצר, כמו שתמיד דיברת,

אבל הוראה לחיים!

הוראה שרק ככל שאני שומעת יותר צרות, אני מבינה, אמא, כמה היא קשה לביצוע...

אם אני כבר מדברת על הוראות קצרות, אז בחודשים האחרונים שלך עשית לי בית ספר של הוראות חיים קצרות ומחייבות.

כשחזרת הביתה להוספיס בית (כמה שהמילים האלו איומות), היה לך קשה לדבר, ובכל זאת היה לך חשוב כל כך להעביר מסרים, להשאיר צוואה....

לפעמים אני מרגישה שאת נפרדת מאיתנו כל כך, ורק אנחנו לא באמת הפנמנו שזאת פרידה, ולא נפרדנו ממך...

האמנו כל כך שתחיי, שהתפילות ינצחו, אבל את ידעת שימיך ספורים.

כמה מהאמרות שאמרת לי בימים ההם מלוות אותי כל חיי, פוגשות אותי באין ספור סיטואציות, ופשוט נותנות מצפן וכוח!

באחד הימים, כשהתעצבנתי על לימודים ומבחנים, אמרת לי: אם קשה לך – סימן שאת חיה ובריאה ויכולה להתמודד. מי שכבר לא קשה לו, הוא לא באמת חי...

בפעם אחרת, כשסיפרתי לך על משהו מעצבן שהיה לי עם חברות, אמרת: "החיים הם בית ספר עם שכר הלימוד הכי גבוה. אבל כשמסיימים ללמוד – עוזבים את בית הספר... תלמדי, רוחלה, מכל דבר כזה אפשר ללמוד איך להתנהג, מה לעשות ומה לא לעשות". בעוד פעם ששיתפתי אותך בתסכול מחיי הכיתה אמרת שאם אתייחס לכל מאורעות חיי כלמידה, ההתמודדות תהיה קלה יותר.

ל"ג בעומר, 6 ימים לפני הפטירה,

ישבתי לידך על הכורסא בסלון. האינפוזיה טפטפה, את היית צהובה כמו לימון, כבר לא היה לך גרם כוח, ולי היה קשה כל כך לראות אותך כך. אמרת לי: רוחלה, אני רוצה שתדעי – כשנסגרת דלת אחת, נפתחת דלת אחרת. אל תדפקי על הדלת שנסגרה, תחפשי את הדלת שנפתחה!

לא הבנתי מה את רוצה ממני ולמה את מתאמצת לומר את זה, אבל במהלך החיים נסגרו בפני כל כך הרבה דלתות, ותמיד הלכתי לחפש את מה שנפתח, ותמיד מצאתי.

ותמיד הרגשתי שאת מסתכלת ומרוצה שהבנתי והפנמתי.

למחרת קבעתי עם חברות לצאת לבריכת עמידר. סיכמתי את זה עם אבא, את כבר היית הרבה פחות מעורבת אז... פתאום קלטת שאני מכינה תיק, ושאלת בקושי: לאן את הולכת?

סיפרתי שלבריכה ושאבא הסכים, ואת, שתמיד רצית שאני אצא עם חברות, והשקעת כל כך הרבה בשחייה שלי עד שהייתי אחת האלופות (איזו עוד אמא היתה לוקחת את הבנות שלה לעשות אורכים בגלי גיל אחרי יום עבודה ארוך ומייגע?...) – אמרת "תישארי בבית". אז נשארתי בבית, לידך. היו  הרבה שבאו לבקר / להיפרד ממך, אבל בכל זאת רצית שאשב לידך, ואני, שהייתי מאוכזבת כל כך ולא הבנתי את גודל השעה, עשיתי לך פרצוף עצוב כזה, על כך שלא נתת לי ללכת...

אז ליטפת את ידי ואמרת בקושי גדול: "רוחלה, אני רוצה שתדעי: בחסידות אומרים ששמחה היא לא מצווה, אבל מה ששמחה מביאה – המצווה הכי גדולה לא יכולה להביא. ועצבות היא לא עבירה, אבל מה שעצבות מביאה – העבירה הכי גדולה לא יכולה להביא... וזה נכון...

אז תשתדלי תמיד להיות בשמחה.

מבטיחה לך, אמא (וכל מי שמכיר אותי באמת, יכול להעיד), שהחיים זימנו לי כל כך הרבה סיבות אמת להיות עצובה, אבל רק בגלל הצוואה הזאת שלך אני משמחת את עצמי בכוח! ורק בגלל מה שאת בשבילי אני משתדלת כל כך לשמח אנשים שיש להם סיבות אמיתיות להיות עצובים, כי אמא, את צדקת כל כך. זה כל כך בידיים שלנו, אם להיות שמחים ולהביא על עצמינו טוב, או להיות עצובים ולהביא על עצמינו קושי...

היום משלמים הון עתק כדי ללמוד בסדנאות ארוכות הוראות פשוטות שלך, שנתת מדם לבך בקושי עצום.

הגיעה השבת האחרונה. כרגיל הבית מלא אורחים, כרגיל סעודה וזמירות, את יושבת לידינו בכורסא, הכאבים שלך עצומים ואת אפילו לא נאנחת. מבקרים באים והולכים, השעה מתאחרת. אני מציעה מיטה לאורחת שנשארת לישון איתנו, מחבקת אותך חזק והולכת לישון. מתעוררת בשעה לא ברורה, אבא שר לך שירי שבת. שומעת שיש עוד אנשים בחדר שלך, למה שרים מוקדם כל כך בבוקר? אני קמה ומבינה שמשהו קורה. שומעת שהמדדים יורדים, ולך יש שלווה מיוחדת על הפנים. העיניים שלך פקוחות, ואני מרגישה שאת לא רואה אותנו. את רואה דברים אחרים, שמשמחים אותך... אבא אומר: נכנסנו לחופה עם השיר קה אכסוף, והוא שר אותו גם עכשיו, ברגעים של פרידה. כולנו סביבך. רבקי מבקשת: אמא, תאמרי לנו עוד משהו. את מתאמצת מאד ואומרת מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך. צוואה של 4 מילים, תמצית של חיים! קחו אחריות! מה שיביא אתכם אל התוצאות הטובות או הגרועות הוא המעשים שלכם!

אחר כך אבא רץ להביא אנשים שישלימו מנין. המדדים ירדו עוד. אמרנו את הפסוקים, קראנו שמע ישראל כמה פעמים, ואז חייכת חיוך גדול ועצמת עיניים לנצח. אני פרצתי בבכי, ואבא אמר: שבת היום, בשבת אסור לבכות! לכו תסיימו להתפלל ותערכו שולחן. אבא הזהיר את כל הנוכחים בחדר לא לספר על הפטירה של אמא עד צאת השבת, כדי לא לצער יהודים בשבת.

אז עשינו סעודה ושרנו זמירות, וכשבאו אורחים, אמרנו שאת לא מרגישה טוב ואי אפשר להיכנס. רק כשיצאה שבת הם שמעו בהלם שמהבוקר את מרגישה כמו שמרגישים בגן עדן...

מוצ"ש של קיץ, ובכל אופן אלפי אנשים באו ללוות אותך. עמדתי בפינה במרפסת, צופה את רחובות נחמיה ועזרא. הכל היה מלא. אני לא זוכרת כלום מההספדים, אני זוכרת בכי גדול מכל כיוון. גם השבעה, שכללה אלפי מנחמים מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, הייתה מלאה בבכי. אנשים שלא הכרנו מעולם באו וסיפרו כמה עזרת להם, תמכת, ליווית, רצת איתם לרופאים, אספת עבורם כסף לניתוח בחו"ל. עבור כמה בחורים רצת להתחנן שיתקבלו לישיבות, עבור כמה משפחות קנית מוצרי חשמל הכרחיים, לכמה הבאת אוכל, בין כמה אנשים השכנת שלום, כמה בתים בנית, כמה משפחות ליווית בתהליך החזרה בתשובה שלהם. לכמה אנשים היית מקום לבוא בוכים ולצאת מנוחמים. לא יאמן כמה הספקת בחיים כל כך קצרים!

אחד הדברים שחזרו על עצמם בלי סוף היה העובדה שנשים שמעולם לא הכרנו באו וסיפרו על חברות אמת, ושהן הרגישו שאהבת אותן במיוחד. אני חושבת שאת ואבא באמת אהבתם כל יהודי ויהודייה, וכנראה שפת הלב מדברת הכי חזק מכל השפות.

במעלה רחוב עזרא שכנו מוסדות אור החיים. מאז שאני זוכרת את עצמי היו בבית בנות מאור החיים, שעזרו בעבודות בית קלות ובבייביסיטר. תמיד אהבתי ללכת לבקר אותן בפנימייה, להביא עוגות חמות ששלחת. רק בשבעה הבנתי שעבור כמה מהן היית כמו אמא. רק במהלך השנים שאחרי הבנתי כמה בתים בנית יחד עם אבא, כמה ילדים וילדות של בורא עולם חיתנתם ודאגתם להוצאות החתונה, לכמה זוגות סייעתם ברכישת דירה...

בשבוע האחרון אני עושה עליך עבודת מחקר, בכדי להעלות את הדברים לדף שלך בריממבר. ראיינתי בני משפחה, הלכתי לחפש אחרי תמונות ומסמכים. בין הדברים שהגעתי אליהם היה קלסר מכתבים שכתבת לאבא כאשר היה תקופות ארוכות בחו"ל. אפשר ללמוד מההתכתבות הזאת המון, אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחת. היתה לך עין טובה באופן מיוחד! הצורה שבה את מספרת את הדברים, את רואה סביבך רק טוב! אני יכולה לדמיין את הקושי והפחד שחיית בהם באותם ימים. מדינה שלמה מחפשת את יוסל'ה שגדל אצלך בבית תקופה ארוכה, בעלך בחו"ל, את בארץ עם שני ילדים קטנים. את לא כותבת לו מילה של תסכול, מילה של כעס. אפילו לא שואלת למה הכנסת אותנו לסרט הזה. רק מספרת יום יום (אמא הקפידה לשלוח בכל יום אגרת דואר לאבא, לשבת לכתוב לו, ללכת לבית הדואר, לשלוח – העיקר שלא יעבור על אבא יום בלי מכתב) איך כולם טובים אליך, איך יש לך סיעתא דשמיא מיוחדת, איזה נס שיש משפחה אוהבת, כמה נפלא שיש לאבא חברים טובים שעוזרים לך. המכתבים מספרים את ההיסטוריה של הימים ההם, אבל דרך משקפיים שרואות טוב בכל דבר. צילמתי לי כמה מכתבים, ולמחרת הקראתי שורות נבחרות לאחת מבנות המשפחה, והיא אמרה לי: אמא שלך ראתה את הטוב בכל אחד, אבל העיקר הוא שהיא גם אמרה זאת! היא אמרה כל כך הרבה מילים טובות! תמיד החמיאה! תמיד נתנה הרגשה טובה לכל אחד שסביבה!

אני חושבת שזה משהו שקל יחסית לקחת ממך וליישם. אז לכל מי שקראה והגיעה עד כאן, קודם כל תודה! ואולי בואי ננסה פשוט לומר מילים טובות. נתחיל בבית, במשפחה הקרובה. נגיד לבעל, לילדים, לאחים ולאחיות, כמה אנחנו אוהבות אותם, כמה הם מוסיפים לחיים שלנו, כמה הם חכמים, מוכשרים, יפים, נראים טוב. אם רק רוצים – יש כל כך הרבה על מה להחמיא... אם רק עושים זאת בכנות, האהבה הזאת מכה גלים.