הבעל רוצה להחליק ולזרום, האישה רוצה להעמיק ולבדוק. מי צודק?

נפתח בתיאור מקרה: אישה מספרת לבעלה שהציונים של אחת הבנות נעשו נמוכים מאוד בזמן האחרון, והיא דואגת לה, היא מנסה להבין למה קרתה ההידרדרות הזו בלימודים. הבעל אומר בתגובה שהיא צריכה להפסיק לעשות עסק מכל כישלון של הילדה. קורה, לא צריך לייחס לזה יותר מדי משמעות. הם ממשיכים להתווכח: הבעל מרגיש שאשתו מגזימה בתגובה שלה ומוציאה את העניין מפרופורציה, האישה מרגישה שבעלה מגלה חוסר התעניינות בילדים, ואפילו לא מבין על היא מדברת, וזה מעציב אותה מאוד. לבסוף הוויכוח מסתיים איכשהו, ושניהם נשארים עם טעם מר בפה.

לאחר כמה ימים שוב יש להם שיחה דומה, והפעם על חופשה, על מוצר שהם מתלבטים אם לקנות, על שיחת טלפון לא נעימה עם אחד ההורים. האישה מנתחת הכול לעומק בצורה רגשית מאוד, לוקחת כל דבר ללב, בעוד שהבעל מבקש ממנה שוב ושוב: תשתחררי, תתקדמי, לא צריך להתעסק עם כל דבר. מקסימום נעשה איזו טעות, זה לא אסון.

אנחנו שמים לב לדפוס שחוזר על עצמו: האישה רגשנית ומעמיקה, והבעל קר, הגיוני ולא לוקח דברים יותר מדי ברצינות. השוני עצמו לא מהווה בעיה, הבעיה היא שהם לא יודעים לנהל את השוני הזה. כאשר יש הבדל בגישה או באופי של בני הזוג, אפילו הבדל מהותי, לא צריך להיבהל. צריך לעשות כמה שיפוצים קטנים, שעליהם נדבר כאן.

מציאת מכנה משותף

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להעביר את הדגש מהמפריד אל המאחד. במקום להתמקד בשוני בין בני הזוג, בהבדלים ביניהם, כדאי להתמקד במכנה המשותף: שניהם רוצים בטובת הילד, שניהם רוצים שהוא יצליח בלימודים ויקבל ציונים טובים. כך קל יותר להגיע להסכמה.

הדברים לא נאמרים מתוך ניסיון להמעיט בקושי של בני הזוג. הבדלי אופי מהותיים כאלו בהחלט מהווים אתגר. אנשים אוהבים לומר שהפכים נמשכים וניגודים משלימים, אבל האמת היא שזה לא בדיוק נכון. ממש לא תמיד ניגודים משלימים זה את זה. אם הבעל מלא מרץ והאישה אדישה, קל להגיד שהיא תאזן ותרגיע אותו – אבל יכול גם להיות שהיא תעצבן אותו ותוציא אותו מדעתו. אנשים שהם ניגודים גמורים ואין להם צדדים משותפים באופי – לא נמשכים זה לזה, ואין להם בכלל מה לעשות האחד בחברתו של השני. צריך בהחלט שיהיה מכנה משותף ואופי דומה שיאחדו את בני הזוג. כאשר הבסיס הזה קיים, אכן יכול להיות שניגודים מסוימים באופי ישלימו ויאזנו זה את זה, ויוסיפו גיוון ועניין לחיים. כל זאת בתנאי שיודעים איך להתנהל בהתאם לניגודים הללו ואיך להתמודד איתם, ועל כך נדבר בטור זה.

הכלת גישתו של האחר

הקושי של אותם בני זוג הוא שהם רואים את דרכו של השני לפתרון בעיות – כבעיה בפני עצמה. כלומר, בעיניה של האישה כדי לפתור בעיות צריך להביע רגשות בקול ולנתח אותם, לנסות להבין מאיפה נגרמת הבעיה. כאשר בעלה מתרגז ואומר לה שהיא מגזימה וסתם מתעקשת להתעמק גם כשאין איפה להתעמק – היא רואה זאת כבעיה בפני עצמה: בעלה מתחמק מדיבור על רגשות, הוא לא חש בנוח בסיטואציה הזאת ומעדיף להדחיק את הבעיה במקום להתמודד איתה באומץ.

הבעל, לעומת זאת, חושב ההיפך. בעיניו אשתו יוצאת מפרופורציות, והופכת כישלון או טעות מקומיים לבעיה רצינית. הוא חושב שלא נורא אם ילד מקבל פעם ציון נמוך, מטעויות לומדים, ונראה לו שאשתו רק מעצימה את הבעיה על ידי חיטוט והתעסקות בה. הגישה של אשתו נראית לו כבעיה הרבה יותר גדולה מאשר הבעיה המקורית.

כמובן שחילוקי הדעות הללו פוגשים אותם בעוד מקומות בחיים, לא רק בנושא הספציפי הזה, ומקשים עליהם לפתור בעיות בצורה יעילה. גם כאשר שניהם מסכימים שקיימת בעיה שצריך לטפל בה – הם לא מצליחים להסכים איך לעשות את זה.

האמת היא ששניהם צודקים לפעמים, ושניהם לא צודקים לפעמים. לעיתים צריך לטפל בבעיות בצורה יסודית על ידי ניתוח רגשי מעמיק, ולעיתים באמת כדאי להמשיך הלאה ולא לעשות פיל מזבוב. במסכת יומא (דף עה, ע"א) מובאים שני פרושים, מרב אמי ורב אסי, על הפסוק "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה). אחד הפרושים הוא ישחנה מלשון לשוח – כלומר לכופף ולסלק אותה מדעתו, להסיח את הדעת, והפרוש השני הוא ישחנה מלשון להשיח – כלומר יספר ויביע את רגשותיו בקול, ידבר עליהם.

שתי הגישות יעילות ונכונות, כל אחת בזמן ובמקום המתאימים לה. מערכת הנישואים צריכה להכיל את שתי הגישות הללו, ולדעת איך מתאימים אותן לסיטואציה ואיך מתחשבים ברגשותיהם ובדעותיהם של שני בני הזוג – ועל כך גם נדבר בעז"ה.

ניגודים משלימים

אגב, כאן באמת בא לידי ביטוי הרעיון של ניגודים משלימים. סביר להניח שהאישה היא לא כל כולה גוש רגש שאין בו שום צד הגיוני וענייני, וסביר גם להניח שהבעל הוא לא אדם רציונלי לחלוטין שאין בו רגשות כלל. אלא מה? שניהם בחרו משום מה להתגדר בגישה מסוימת ולהפוך אותה לקיצונית ומוחלטת.

למה הדבר דומה? לאדם רעב שצועק שהוא "מת מרעב" ושהוא פשוט לא מסוגל יותר לתפקד בשום צורה עד שיאכל משהו. סביר להניח שהוא לא עד כדי כך רעב ומעונה, ושהוא כן מסוגל לעשות משהו. אלא שעצם העובדה שהוא אומר כך גורמת לו להרגיש רעב והיסטרי יותר. הוא עצמו הפך קושי סביר לקושי בלתי נסבל.

כנראה שדבר מה גרם לאותם בעל ואישה להקצין את העמדות שלהם. אולי הבעל מרגיש שהוא לא מצליח לשלוט ברגשותיו כאשר הוא מרשה לעצמו להביע אותם, וחווה רכבת הרים רגשית שמאיימת עליו – ולכן הוא נעשה שכלתני יותר, כדי לא להיגרר לאותו מקום. אולי אותה אישה ראתה בצעירותה מישהו מתנהל בצורה שכלתנית ועניינית גם כשזה לא מתאים, ממש ברמה של נכות רגשית, והדבר גרם לה לחשוב שההתנהלות הזו אינה טובה. בכל אופן, הוא לא שכלתן עד כדי כך והיא לא רגשנית עד כדי כך. לשניהם יש גם צדדים אחרים, אלא שהם התרחקו מהם והדחיקו אותם.

והנה, כאן יש להם הזדמנות לטעום קצת מהכיוון השני, למצוא בבן או בת הזוג את מה שאיבדו בעצמם. כל אחד מהם עונה על צרכיו החבויים של השני ונותן לו את מה שחסר.