הזוגיות שלכם מוכתבת? די! מה אתם באמת רוצים?

מי יודע כמה זמן היינו חוסכים בחיים אם רק לא היינו צריכים להרשים את כולם.

מי יודע כמה כסף היינו חוסכים, כמה עצבים.

ומי יודע אם היינו בוחרים לחיות את חיינו כפי שהם, אם היינו על אי בודד, ללא העיניים של השכנים / חברים / משפחה שבוחנות אותנו כל העת ומדרגות אותנו בהיררכיית ה"מקובלים" וה"נורמליים" שהומצאה אי שם בין פטפוטי השכנות ותכניות מדיה למיניהן של אזרחים שמתיימרים להכתיב נורמות לציבור.

אולי כבר לא היינו רוצים להיות "נאורים" כל כך, ומתחברים ליצר היהודי הישרדותי שלנו. יכולנו, בקלות רבה יותר, לזהות אויב ואוהב, רע וטוב, אור וחושך.

וכן, יכולנו ליהנות קצת מהזוגיות שלנו, ללא הצצות מיותרות על מבטיהם הבוחנים של כולם כשאנחנו באים לאירוע לבושים כמיטב מסורת האינסטגרם או המודל המשוגע התורן בעלות שתי משכורות חודשיות לשמלה, או בשעת ארוחה פשוטה וטעימה בבית פשוט ונעים ללא שיפוץ מטבח / חדר שינה / ריהוט חדש / פריטים דקורטיביים / תאורת לדים מושקעת, שהשכבנו את חיינו תחת גלגלי המשכנתאות וההחזרים השונים רק כדי להרשים מישהו.

את, הוא, ונעימות פשוטה באוויר. חיוך, מחשבות על משהו מעבר לחומריות.

לא באתי לחנך את הדור.

רק רוצה לשתף אתכם בתובנה קטנה מעולם הייעוץ.

כמעט כל שיחה שלי עם זוגות מתחילה בתלונה בסגנון "ככה בעל / אשה לא אמורים להתנהג". המילה הזו, "אמורים", מאוסה עלי כבר כל כך, שלפעמים אני לא מתאפק ומיד עוצר להרצאה מטופשת שלא חודרת לאזניו של איש, על כך שאין בזוגיות כללים וספר הדרכה, וכל זוג ודרכו שלו לחיים.

למה מטופשת?

כי אני לא אוכל לשנות תפיסה של אדם על ידי הרצאה או "חינוך". זה לא עובד.

לפעמים אני גם חוטא בניסיון להוכיח למתלונן שגם הוא / היא לא אדם קונבנציונאלי, ויש לו צורת התנהגות שלרוב האנשים לא מתאימה בדיוק.

לעיתים זה מעורר חשיבה, אבל במקרי דפוס חשיבה נוקשה, הצלחתי לעורר עלי אנטגוניזם מוגבר וכמעט שאיבדתי את הקליינטים באותו הרגע.

אנשים לא אוהבים שמחנכים אותם, או שמוכיחים להם שהם טועים.

הם באים לייעוץ במטרה ברורה אחת ויחידה: לשנות את בן הזוג, ולהוכיח לו שה"יועץ המקצועי" חושב כמוהם. הבעיה היחידה היא שיש בזוג שני צדדים, ולעולם לא אוכל לחשוב כמו שניהם.

ואז, כמי שמנסה ללמוד מעצמי את שיעור ה"די לחלטורות", אני מנסה לחתור לעיקר הפואנטה מבלי להתחכך במילה "הרצאה" או "חינוך". פשוט לבקש מהם שבצורה פשוטה, יהיו לרגע אנשים פשוטים, ובפשטות יתירה, כל אחד יאמר את אשר על לבו, ומה מפריע לו בחייו, מבלי לגייס לכך את ה"אמור להיות".

ואז, בדומה לבית נטול "אמור להיות", פשוט כזה, עם משכנתא נמוכה בסיסית שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו, ובדומה לבגד פשוט אבל טוב שהיינו מרשים לעצמנו בשמחה אם רק לא היו מביטות כל הגיסות המפונפנות – יוצאות מהפה מילים קונקרטיות פשוטות, של אנשים בדמות לב, עם תבלין של פגיעה אנושית ופעימות בקצב 70 לדקה (או במקרה הכועס, 110...).

אנשים מתחילים לדבר על מה שמפריע להם, גם אם זה לא מקובל, וגם אם בספר החוקים לזוגיות מאושרת שקנה הבעל בכמה שקלים בדוכן בבית הכנסת כתוב אחרת.

הם מעזים לחשוב בעצמם מה הם רוצים וצריכים, ואולי גם מרגישים.

בלי מניירות, בלי גיוס נורמות, ובפשטות נפלאה וערבה לאוזן.

"חשוב לי ש..."

"אני נפגעת כש..."

"אני מרגיש שהייתי רוצה יותר..."

ואז אני חושב שאולי הצלחתי לייצר משהו.

מבלי שגייסתי את ה"מקצועיות האבסולוטית" לצידי, ללא התארים המפולספים ושמות מפוצצים לתיאוריות שונות ומשונות שאנשים מוכרים בשוק בכדי למשוך קהל מתמודדי זוגיות,

פשוט לגייס את הלב.

האנושי, זה שמרגיש,

זה שנמאס לו מדעות חיצוניות שכופות עצמן על איך חיינו צריכים להתנהל ולהיראות.

לא פשוט להיות פשוט.

את זה לא אני אמרתי...

בהצלחה לכולנו.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.