הוא חושב אחרת ממני, וזה מצוין – אבל זה מעצבן אותי!

בחיי היום-יום, גישות מנוגדות, כמו אלה שבהן דנו במאמר הקודם, מעניקות גיוון ועניין ופותחות לנו את הראש לכיוונים חדשים. אך בשעת מריבה או משבר העניין הזה יכול להציק מאוד ולגרום לוויכוח להיראות כבלתי פתיר. מה עושים כדי שזה לא יקרה?

דבר ראשון – מוּדָעוּת. גם בשעת ויכוח צריך לשים לב להבדלים הגישתיים, ולזכור שאין לבן או בת הזוג בעיה, אלא שהם פשוט רואים את הדברים בצורה אחרת. לכן צריך לבוא ולומר: "אני יודעת שהחשיבה שלי קצת מדי רגשנית ומוגזמת, ולדעתך כדאי לעבור הלאה ולא להתעסק בזה יותר מדי, אבל אני בכל אופן חושבת כמו שאני חושבת, ולכן חשוב לי לדבר על זה מנקודת המבט שלי. אחר כך נחליט איך להתקדם עם זה". היא מעבירה לו כאן מסר שאומר: אתה לא חייב לראות את הדברים כמו שאני רואה אותם. אני לא מנסה לשכנע אותך להסכים איתי, אבל כן רוצה שנדבר על זה.

דבר שני – חיוביוּת. בזמנים שמתאימים לבני הזוג – ונדגיש: רק בזמנים רגועים, לא בתוך מריבה – כדאי שידברו על הגישה של הצד השני בצורה חיובית ומעריכה. הבעל יכול להחמיא לאשתו על העומק והרגישות שלה, והיא יכולה להודות לו על כך שהוא עוזר לה להישאר במקום בלי להיסחף, ושהוא יודע לשמור על קור רוח.

לא כדאי לעשות זאת תוך כדי ויכוח, משום שמדובר פה בקפיצה ענקית – ממריבה וכעס לפרגון הדדי והערכה. זהו דבר שיכול לעשות אדם שעבד על עצמו ועל מידותיו במשך שנים רבות, ואי אפשר לדרוש את זה מאנשים שנתונים בלהט רגשי של ויכוח. אם נאמר לבעל תוך כדי ויכוח למצוא חמש דברים טובים באשתו, כנראה שהוא לא יצליח, משום שהוא כרגע כעוס ועצבני, ואשתו רק תיעלב עוד יותר. הוא עלול אפילו לומר לנו משהו כמו: "עד היום חשבתי שאלו מעלות, אבל עכשיו אני קולט שאלו חסרונות מרגיזים שאי אפשר לסבול אותם".

כאשר הרוחות מתלהטות, צריך להשתמש בכלים מרגיעים ומאזנים שמקררים את הרגש, ולא בהלחצות רגשיות של "מה טוב בי, מה את/ה אוהב/ת בי".

דבר שלישי – לתת מקום. לא משנה האם מחליטים לפעול בגישה כזו או אחרת, או אולי בשילוב של שניהן – לא מבטלים אף רעיון ולא מזלזלים באף עמדה. העובדה שבחרנו לעשות א', אינה אומרת שאנחנו חושבים שב' הוא טיפשי ומיותר, אלא שהוא לא מתאים כרגע.

כאשר יש אווירה כזו, שאומרת: שנינו חכמים, שנינו הגיוניים, לשנינו יש גישות מעניינות שראויות להתייחסות – הרבה יותר קל לכל אחד לוותר על העמדה שלו ולהתאים את עצמו אל השני. רוב האנשים אינם עקשנים ושתלטנים עד כדי כך; הם פשוט רוצים שישמעו אותם בצורה מתעניינת ומכבדת לפני שמחליטים כיצד לנהוג.

דבר רביעי – להימנע מאמירות כמו "זה אני, תקבלי אותי איך שאני", או "אם אתה לא מוכן לקבל את זה שאני כך וכך, סימן שאתה לא אוהב אותי". קודם כל, זה לא נכון. כבר דיברנו על כך באריכות, ובקצרה נאמר שהעובדה שאנחנו אוהבים מישהו לא אומרת שאין לנו בקשות ממנו ושאיננו רוצים שישתפר. שנית, האמירות הללו נועדו להשטיח את הדיון, ולהתחמק מהאפשרות שאולי אנחנו צריכים להתאים את עצמנו ולשתף פעולה. אנחנו לא מנהלים דיון שעוסק בשאלה "האם אוהבים אותי", אלא בשאלה "מה עושים כדי לפתור את הבעיה". זה לא קשור, ואפשר גם לומר שלא מאוד בוגר.

חשוב להעיר כאן שכן צריכה להיות קבלה בסיסית של הצד השני. כלומר, הבעל לא יכול לומר לאשתו: "אני לא מקבל את זה שאת מדי רגשנית. תשתני". הוא כן יכול לומר לה: "אני מקבל את הגישה שלך וחושב שהיא הגיונית, ושבמקרים מסוימים היא מתאימה ונכונה. במקרה הזה ספציפית אני מרגיש שיותר נכון להתנהג לפי העמדה שלי". כלומר, באופן עקרוני אנחנו מקבלים את בן או בת הזוג, את אופיים ואתה גישותיהם – אבל מותר לנו לבקש מהם שיתאימו את עצמם אלינו.

באופן כללי, המטרה היא לא לשנות את בן או בת הזוג – שהיא תהיה יותר עניינית או שהוא יהיה יותר רגשן, אלא למצוא דרך פעולה שתתאים ותהיה מקובלת על שניהם.

מכאן אנחנו מגיעים לדבר החמישי – אפשר לסכם שבמשך עשר דקות האישה תדבר על הצורה שבה היא רואה את הדברים, תסביר למה היא לקחה את הבעיה של הילדה כל כך קשה ולמה נראה לה שזה דבר רציני שצריך לטפל בו. הבעל מקשיב ולאחר מכן עורך שיקוף, ובזאת מסתיימת השיחה. למחרת, אחרי שהדברים ישבו בראש וכששני בני הזוג מרגישים רגועים, גם הבעל ידבר במשך עשר דקות ויסביר למה הוא חושב שלא בריא לעשות עסק מכמה ציונים נמוכים, ושלדעתו זה לא מעיד על תופעה נרחבת אלא זה כישלון מקומי שיחלוף אם לא יתעסקו בו יתר על המידה. גם האישה מקשיבה ומשקפת, וביום שלמחרת ניגשים לשיחת פתרונות.

נכון, זה מרגיש קצת מלאכותי, אבל כפי שאמרנו כבר כמה פעמים - מלאכותיות מסוימת היא מחיר קטן שחייבים לשלם עבור התוצאה – שיחה נעימה שמביאה לפתרון שמקובל על דעתם של שני הצדדים. מלבד זאת, התהליך הזה לא מלאכותי כמו שנראה לנו. השעה אחת בלילה היא שעה שבה אמורים לישון, לכאורה, אבל כשאנחנו נמצאים בחתונה לא נראה לנו מלאכותי לרקוד אז.

כלומר, מלאכותיות היא רק עניין של הסתכלות. אדם בוגר יודע שלא תמיד צריך לומר הכול, ושלפעמים כדאי לחכות בין שיחה לשיחה כדי לעכל את הדברים ולצנן את הרוחות כשמסתכלים על זה כך זה לא נראה מלאכותי, אלא הגיוני ואפילו טבעי.

להיות מאושרים בדרך אל האושר

לסיום, נאמר שאסור להמעיט בחשיבותה של הדרך, של האופן בו אנחנו מגיעים לפתרון – וזו הסיבה לכך שאנחנו עסוקים כאן כל כך הרבה בניהול קונפליקטים והתמודדות עם ויכוחים וחילוקי דעות. הרי בנישואים אנחנו לא רוצים להיות כל הזמן בדרך אל האושר, אנחנו רוצים לחוות את האושר בעצמו.

מטבע הדברים, במשך חלק ניכר מחיי הנישואים אנחנו עסוקים בפתרון בעיות שהחיים מזמנים לנו, וחבל לעבור את התקופות הללו בצורה לא נעימה. העיקר הוא לא רק להגיע לפתרון, אלא לעבור את הדרך אליו בצורה נעימה והרמונית, כששגרת החיים האוהבת לא נפגעת מכך.

בייחוד בנושא הזה, של גישות מנוגדות, חשוב ללמוד לחיות בשלום עם הניגוד הזה, להכיל אותו ולא להיבהל ממנו. במקרה של ויכוח כדאי להשתמש בכלים שנתנו כאן (וגם בפרקים האחרים), ובשאר הזמן – להנות מהגיוון ומהטעם שהניגודים מוסיפים לחיים.