כתבי אתר הידברות משתפים: הכתבה שלא אשכח לעולם

איזו כתבה גרמה לגולש למחוק את חשבון הפייסבוק, ועם איזו מרואיינת מיכל אריאלי שומרת על קשר? לקראת עליית האתר החדש, כתבי הידברות משתפים את הכתבה שהשאירה עליהם רושם שלא ישכחו לעולם.

קראו, ותתרגשו גם אתם.

אבנר שאקי

לפני כמה שנים ראיינתי זוג הורים ששכח את תינוקם ברכב ביום קייצי לוהט, וכשהם הבחינו בכך הם חשבו שהוא כבר נמצא בעולם שכולו טוב.

הוריו של פעוט שנשכח ברכב: "הילדים שאלו אותי אם הוא בחיים". ראיון מטלטל

גם הצוות הרפואי שהגיע למקום היה מודאג מאד, אך בחסדי ה' הילד שרד את העניין והבריא לחלוטין. אני לא אשכח את הכתבה הזו, כיוון שאומץ הלב של ההורים להיחשף כך לטובת משפחות נוספות נגע ללבי, וגם משום שאנשים רבים סיפרו שהכתבה הזו שינתה את חייהם בהקשר הזה, ומי יודע כמה חיים ניצלו בזכותה.

אורית גרוסקוט

לפני שנתיים, בזמן הפרעות בלוד, הרגשתי שאני חייבת לכתוב על מה שקורה בעיר הולדתי. חשתי שאנשים שונים מהקשת הפוליטית מנסים לתת הצדקה לטרור רצחני מבלי להבין בכלל את מרקם החיים של יהודים וערבים בלוד. המילה דו-קיום עלתה הרבה פעמים לכותרות, והיו ניסיונות להאשים את הצד היהודי בטרור הערבי. כך נולדה מדם לבי הכתבה העיירה בוערת. כמי שגדלה עם ערבים בעיר והכירה את הלך הרוח, לא הבנתי איך התקשורת ופוליטיקאים שונים מסוגלים לתת גיבוי לטרור רצחני ומלא שנאה מהצד הערבי.

איציק יצחקי

כל כתבה שבה הסלבס מתחזקים, היא כמעט בלתי נשכחת.

סלבס בהתחזקות - סיפוריהם המרתקים של מפורסמים שהתחזקו והתקרבו לדרך היהדות

זה כבר הפך להיות טרנד: לעתים, הסלבס מצליחים לקרב יהודים רחוקים, לעתים אפילו בצורה מובהקת יותר מרבנים. התופעה הזאת ממשיכה להתרחב ומגיעה לכל פינה: כוכבי הרשת שומרי שבת, מניחים תפילין, עושים צדקה ועושים קידוש השם גדול. במקום להתחזק דרך שיעורי תורה, אנשים התחילו להתחזק דרך פוסטים באינסטגרם. נו, שוין.

אפרת טליה כהן

האמת? לבחור את הכתבה שלי המועדפת עליי, בשבילי זה כמו לשאול אמא איזה מהילדים שלה היא הכי אוהבת. בהידברות התחלתי לכתוב לפני יותר מעשור, ככתבת הראשונה של האתר. היום אני מתעסקת גם בהפקה ובהקלטה של פודקאסט בנושא חשוב (לא מגלה לכם על מה! תתאפקו!), שפרק ראשון מתוכו יראה אור בקרוב בע"ה.

במצטבר, במשך השנים זכיתי לראיין מאות אנשים, שונים ומשונים. ובשבילי, ככתבת, כתיבה חייבת לבוא ממקום מאוד פנימי שמחובר מאוד למה שהוא עושה. עבורי, כל ראיון מחייב הקשבה אמיתית למרואיין שלי, יהיה מי שיהיה, למה שהוא משתף, לאיך שהוא אומר את הדברים, וגם, ואולי בעיקר, גם למה שבין המילים, דווקא למה שהוא לא אומר. ואז להפנים, ולהרגיש את מה שהוא בחר לשתף אותי, כדי להצליח להביא באמת את מי ששמעתי ואת החוויה והרושם שהדברים שלו עשו עליי. אולי בגלל זה, בכובע השני שלי אני בכלל עובדת סוציאלית קלינית שמתעסקת הרבה בטיפול והקשבה לנפשם של אנשים.

חוץ מזה, לצערי ולשמחתי, אני לא בנאדם שיודע לעשות דברים שהוא לא באמת מחובר אליהם. עבורי, ראיון או כתיבת טור הם הרבה יותר מאשר בחירה של מילים נכונות לנושא אקטואלי, או ראיון מספיק שנון עם מי שמולי, אלא בעיקר להצליח להביא אמת. בהבנה שאני לגמרי צינור להעביר מסר.

אז מכל הכתבות והטורים שכתבתי עד היום, הבחירה שלי היא דווקא בטור שכתבתי, שנקרא: מכתב שכתבתי לרותי, הדתל"שית הכי מתוקה שפגשתי. את הטור הזה כתבתי בהרבה דמעות, אחרי מפגש פתאומי שהיה לי איתה.

רותי היתה מין אחות קטנה לתהליך התשובה המשותף שלנו. היינו נפגשות לפעמים על איזו מרפסת משותפת לשיח של הלב, לסתם צחוקים של סוף היום או לאיזה קפה משותף. ועם הזמן, היא נכנסה עמוק מאוד ללב שלי.

אחר כך לא נפגשנו תקופה ארוכה, אני עברתי דירה, והקשר בינינו איכשהו נותק.

ואז יום אחד, אחרי כמה שנים טובות, נפגשנו שוב בנסיעה אקראית באוטובוס. הפעם היא כבר הייתה נראית אחרת לגמרי. מבחורה עם חיוך ענק וגומות שאי אפשר לפספס, היא הפכה לדתל"שית עם העיניים הכי עצובות שראיתי. שהרגישה לי ממש אבודה בעולם. מחפשת את הדברים הכי פשוטים שיש לרוב האנשים, רק שהם לא לגמרי יודעים להעריך אותם: מקום בעולם שבו היא תרגיש שייכת, חום ואהבה מדמות משמעותית, ואמת פנימית שתנווט אותה.

המפגש הזה היה די מטלטל עבורי, כי בפעם האחרונה שפגשתי אותה היא עוד למדה בסמינר חרדי ונראתה מאוד שלווה ושמחה במקום שלה. אבל הפעם, רותי נראתה שונה מאוד. פצועה, חשדנית, חסרת מנוחה, צעירה שכבר עברה הרבה מאוד וראתה יותר מדי, בזמן יחסית קצר... לבוש אחר לגמרי, שלא מסגיר אפילו בדל של זיכרון מהגלגול הקודם בסמינר החרדי. ריח חזק של סיגריות. שזופה ומלאת שריטות. סיפרה שהיא עברה לגור על חוף הים עם עוד כמה 'שכנים' כמותה, וחוץ מתיק על הגב, שכלל כמה דברים בסיסים כמו כמה חולצות, קופסת סיגריות ומטען לטלפון, לא באמת היה שם כלום.

וברגע הראשון, רציתי כל כך להציל אותה. להציע לה לבוא לישון, לחפש לה מדרשה, למצוא לה עבודה מסודרת. לשבת לדבר כמו פעם. להציל אותה מהעולם הזה... רק שלא תמשיך בנוודות הזאת. רק שלא תיפגע. אבל ברגע מסוים הבנתי שלהציל אותה אני לא יכולה. שיש לה מסע, שרק היא יכולה לעבור בעולם. וההכרה הזאת כאבה לי עמוקות. ומהר מדי אחר כך, רותי ירדה במהירות מהאוטובוס, ונעלמה כלעומת שבאה.

ובאותו הרגע הבנתי חזק כמה בחירה יש לכל אחד מאיתנו. לבנות או להרוס לעצמנו את החיים. וההוא שם למעלה, באהבתו אותנו, פשוט ממשיך להאמין בנו. כל יום מחדש, לא משנה מה. לשלוח סימנים, תזכורות, שליחים טובים. ולחכות לנו כל הזמן... עד שנחזור. נחזור לעצמנו באמת. נחזור אליו. אז מי אנחנו שנתייאש בכלל? ועד היום אני מתגעגעת אליה... ומקווה עמוק בלב שהיא בטוב. שהיא כבר מצאה את השביל שלה חזרה הביתה.

גבי שניידר

בשנים האחרונות חווינו טלטלות רבות בארץ – פוליטית, ביטחונית, בריאותית ועוד – וכמי שסיקר אותן, אוכל למנות לא מעט כתבות שתיעדו רגעים בלתי נשכחים. אולם אין ספק שהסיקור המטלטל ביותר מבחינתי היה של האסון הכבד במירון לפני שנתיים. ההלם והעוצמה של הטרגדיה והימים שבאו בעקבותיה היו מצמררים, וליוו אותנו כצוות לאורך תקופה ארוכה. הנה דוגמה אחת מני רבות:

"זה הזמן להתאחד": המסר המצמרר של האב השכול

גלית לוי

הטור האישי שכתבתי על חוויית העל ממשפטה של קלינה שוורץ, מנהלת מחלקת אמ"א ומחלקת שבויות: קלינה, אשרייך שנתפסת על דברי תורה. אשרייך שקידשת את החיים והצלת מעל 10,000 תינוקות

קלינה, האישה החזקה הזו, "השריף" של הידברות, שבזכותה ניצלו למעלה מ-10,000 תינוקות והיא ממש ממלטת נערות ונשים שנקלעות בסבך הקשרים המסוכנים של ההתבוללות – פשוט נרדפת על ידי גורמים בפרקליטות. 

נכחתי בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, וראיתי כיצד האישה הזו היא עובדת ה' אמיתית: לא יראה מאף אדם ומאף גורם, גם לא מבית המשפט. ככה היא נולדה. במשפט היא דיברה בכבוד וברוגע, ופשוט שמחה שהיא עושה את רצונו יתברך ולא את רצונם של גורמים בפרקליטות שפועלים מתוך השקפת עולם מעוותת וסבורים שזה בסדר להפסיק חיים של תינוקות חסרי ישע. 

"קלינה, אשרייך שנתפסת על דברי תורה!", קראתי לעברה ביציאה מאולם בית המשפט. וזו היתה גם הכותרת של הטור האישי. קיבלתי תגובות מרגשות ביותר מכל מיני אנשים, תגובות שחיזקו אותי על העובדה הקיומית שיש פה רק שופט אחד בבית דין של מעלה, ואותו אנחנו עובדים. בשמחה!

דבי רייכמן

לפני מספר שנים התבקשתי לכתוב מדריך מפורט לסגירה ולמחיקה של חשבונות פייסבוק.

איך מוחקים חשבון פייסבוק?

לכאורה, כתבה פשוטה, שהכנתה לא ארכה זמן רב במיוחד. אך בתוך זמן קצר, גיליתי שאלפי אנשים קראו את הכתבה, רבים הגיבו עליה בתודה גדולה ובשמחה, ואדם אחד אף כתב לי באופן אישי שבזכות הכתבה הזו, הוא החליט למחוק לגמרי את חשבון הפייסבוק שלו. מבול התגובות ריגש אותי מאד. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מקרוב את ההשפעה העצומה של אתר הידברות על אנשים מן השורה.

מיכל אריאלי

ראיינתי לפני כמה שנים את אריאלה בן ארי, אישה עוצמתית ומעוררת השראה שעברה בחיים לא מעט, אך נראה שהניסיונות רק חיזקו אותה.

על הבעל שנפטר והילדים שאינם – אריאלה בן ארי מחזקת: "השם כל כך איתי"

אריאלה הייתה נשואה לבעלה, ובמשך שנים ארוכות הם ציפו לילדים, עברו טיפולים קשים ולא הסכימו לוותר על החלום. גם כשהם הבינו שבורא עולם לא ייעד אותם להיות הורים, הם המשיכו לדבוק באמונתם הגדולה, ואף ארגנו הכנסת ספר תורה מפוארת למען כבוד השי"ת, והרגישו שספר התורה הוא ממש כמו בנם… אלא שבהכנסת ספר התורה משה, בעלה של אריאלה, כבר לא חש בטוב, ולאחר מכן התגלתה אצלו מחלה ממאירה וקשה. אריאלה תיארה לי את הימים שבהם הם הבינו שלא יזכו להזדקן ביחד, איך הם הביטו למוות בעיניים מבלי לחשוש, ויחד עם זאת המשיכו להאמין שייתכנו ניסים גדולים. לצערי אין לסיפור הפי אנד, בעלה של אריאלה נפטר וההתמודדות אינה פשוטה כלל, אבל באופן אישי זכיתי לגלות אישה בעלת אמונה יצוקה וכל כך הרבה עוצמות. עד היום אנחנו שומרות על קשר, מתכתבות מידי פעם, ואני נדהמת לשמוע על הפעילות הגדולה של אריאלה במגוון תחומים, גמילות החסדים שהיא עוסקת בה ועוד הרבה דברים נפלאים שמשמחים אותה בחיים, ומוכיחים ש"להיות בשמחה" זה לא מצב נתון, אלא לגמרי תלוי בבחירה שלנו. אריאלה היא ההוכחה.

שני מויאל

לא מזמן עשו עלי כתבה באתר שהתפרסמה גם בעלון. זה ממש ריגש אותי, גם להתראיין ולספר את סיפורי חיי, ולא רק להיות מאחורי הקלעים.

המעצבת הגרפית של עלון השבת: עבודה עד שלוש לפנות בוקר, וגם באשפוז בבית חולים

מוריה חן

יכולתי לבחור כתבה שלי, אבל לא רציתי לפספס הזדמנות להכרת הטוב, ולכן הבחירה שלי היא קצת אחרת. אסביר: במשך שנים אתר הידברות היה דף הבית שלי, עוד לפני שידעתי מה הקב"ה מתכנן בשבילי. הייתי משוטטת באתר מספר פעמים ביום, לומדת ומתחזקת, אבל מכל התכנים הייתה כתבה אחת שתפסה אותי חזק: פירמידה של זכויות: 10 עובדות על זיכוי הרבים

את הכתבה הזאת העלתה חברתי לצוות, נעמה גרין (אז עוד לא ידענו שנעבוד ביחד). מאז ועד היום הכתבה הזאת משאירה בי רושם נוסטלגי שקשה להסביר. גם כשאני קוראת את הכתבה בפעם ה... או מקפיצה אותה בדף הבית בחודש אלול, אני עדיין שומרת לה מקום מיוחד בלב.

ניסיתי, אבל עדיין לא מצליחה להבין מה בדיוק שאב אותי לכתבה הזאת, שזכורה לי באותה מתיקות בה נתקלתי בה לראשונה (מאז חלפו כ-10 שנים). אולי הפשטות בכתיבה שמדברת בגובה העיניים, אולי המסר שנוגע כל כך לכל אחד מאיתנו, להתקרב לבורא עולם, ואולי הלב של הכותבת שנמצא שם בפנים עמוק כל כך, שאין סיכוי שלא יעבור לקוראים?

כך או כך, את הכתבה הזאת לא אשכח לעולם, ומי יודע – אולי בזכות אותה כתבה נדלק בי הניצוץ של זיכוי הרבים? מה שמחייב אותנו יותר בתור כותבים, לקלוט עד כמה כתבה אחת יכולה לשנות עולמות.

מורן קורס

פגשתי המון נשים עוצמתיות, אבל הריאיון עם ח״כ לימור סון הר מלך, עדין נמצא בראשי.

"המחבלים ירו, הרכב התהפך, ואז – דממה": ח"כ לימור סון הר מלך על רגעי האימה

לימור היא אישה מעוררת השראה בכל קנה מידה. האמונה היוקדת שלה, שמלווה את סיפור חייה, השאירה אותי פעורת פה. אנשים שישמעו מישהי שעברה סיפור חיים כזה יתהו מיד מה הטראומה הזאת השאירה ואיך היא נצרבה בתוכה, אבל היא אומרת: אילולי האמונה – לא יודעת היכן הייתי היום. בעלה נרצח מול עיניה, היא נפגעה בפיגוע רצחני ביותר, היא היתה מאחרוני מגורשי גוש קטיף, ולא ויתרה, התחתנה שוב, והקימה משפחה לתפארת – היא מגדלת 10 ילדים! היא לא נתנה למאורעות החיים לשלוט בה ולנתב את חייה, אלא היא ניתבה ושלטה בהם. 

נעמה גרין

סדרת הכתבות "כך עשיתי תשובה" היא סדרה שהעניקה לי ממד אחר לעולם התורה והמצוות. במהלך הכנת הסדרה זכיתי לעבור על ראיונות רבים שהעניקו מפורסמים שחזרו בתשובה, וליקטתי מהם ציטוטים נבחרים. בכל פעם שהכנתי כתבה לסדרה זו חשתי התפעמות עמוקה למול אנשים שבאומץ לב ובידיים חשופות פילסו לעצמם את הדרך, והגיעו לקשר היומיומי עם בורא עולם.

סדרה זו אהובה עלי ביותר, ואף על פי שעברו שנים מאז הכנתה – מדי פעם אני חוזרת לקרוא את הכתבות, ובכל פעם מתחזקת מחדש.

שולי שמואלי

הכתבה כיצד מתבצעת הפלה? כל האמת המטלטלת שמנסים להסתיר – נחשפת היא בהחלט הכתבה הכי לא שגרתית שהכנתי. כשהתחלתי לעבוד על הכתבה גיליתי שזה לא הולך להיות פשוט כל כך. כל המידע אודות תהליך ההפלה מסווה במתכוון בצורה נוראית. כל התיאורים אודות תהליך ההפלה הם כלליים ומופשטים, וכמובן מכובסים במילים נקיות. קלטתי שיש פה עיוות נוראי, וגם הסתרת מידע מכוונת מנשים, שזכותן המלאה לקבל את המידע אודות תהליך אותו הן שוקלות לעשות. 

באתרים ישראליים לא מצאתי ולו פירור אחד של מידע קונקרטי אודות הפלה. חיפשתי רופאי נשים שמבצעים הפלות כדי לקבל מהם מידע, ואפילו פניתי לכמה מהם, אף על פי שידעתי שהסיכוי למענה מהם הוא אפסי. לאחר שלא הצלחתי לדלות שום מידע ממקור ישראלי, התחלתי לחפש מידע באתרים מחו"ל. בדקתי אם קיימים מחקרים מדעיים שנעשו בעולם, ויכולים לשפוך אור על הנושא, או רופאים שעשו בעבר הפלות והפסיקו מסיבות מוסריות ומשתפים במידע. הרגשתי שאני עושה תחקיר של ממש.

העבודה על הכתבה הזו לא לקחה לי יום וגם לא יומיים. לאורך תקופה, בכל פעם הרכבתי חלק נוסף בפאזל, עד שלבסוף התקבלה תמונה מלאה ומפורטת, המעניקה את המידע המלא על תהליך ההפלה.

שירה דאבוש (כהן)

וואו, שאלה קשה. יש כל כך הרבה כתבות כאלה. אולי אגע בשלוש מהן, שעשו "רשימו" גדול מאד בנשמה שלי, והולכות איתי עד היום. 

האחת היא אישה מדהימה שהספקתי לראיין לפני שהיא נפטרה, והיו בכתבה שלה המון המון חיזוקים מדהימים עבורי בפרט. לפני הכתבה שוחחנו כמה שיחות בטלפון, והבנו שיש לנו המון במשותף. היא חיכתה והתפללה נורא לזכות לילדים, ואני חיכיתי לזיווג. קיבלנו על עצמנו להתפלל זו על זו, והיא נכנסה לי ללב. משהו באמת הפנימית שלה היה כמו מצפן שמראה את הדרך, עבורי. בשיחה (הטעונה משהו, יש לציין) שלנו, היא פתחה את כל הקלפים, ושיתפה אותי בניסיון הקשה מאד שהיא עוברת – מחלת הסרטן שתקפה אותה. 

ואז, כמה חודשים אחרי שהכתבה עלתה לאוויר – נודע לי מאחותה שהיא נפטרה. ההודעה על פטירתה הייתה כרעם ביום בהיר ממש. הרגשתי בעיקר כאב, אבל הייתה שם גם תפילה, התבודדות והודיה, ומה לא?

תוכלו לקרוא במכתב הפרידה שכתבתי לה.

לאחר מותה, קיבלתי טלפון בהול ממישהי בשם אילנה כהן, שלא היה לי מושג מי זאת. היא אמרה שהיא רוצה להעניק לי ספר תהילים במתנה. רק כששוחחתי איתה בטלפון נודע לי שמי שביקש להעניק לי את ספר התהילים הוא לא אחר מאשר אביה של חברתי היקרה, נינה בנאים ז"ל. אשת האמת והחסד שאולי נעלמה מהר מדי מהעולם הזה, אך בלבי היא תישאר תמיד. בדיוק כמו האמת. במבט לאחור, אני מבינה כמה הכותרת שנתתי אז למכתב הפרידה ממנה, הייתה מדויקת: גדולה מהחיים. החיים לא יכלו להכיל אותה, מרוב שהיא הייתה גדולה. עצוב, אבל זו האמת. 

הכתבה השנייה שנגעה בי מאד, הייתה ראיון עם תאיר אבודרהם מקריית שמונה, שלא עלינו - התאלמנה בגיל 28. האמונה שנבעה ממנה אחרי ניסיון כל כך קשה, היא משהו שאני לא יכולה לשכוח. המילים הכי חזקות שלה (שאותן גם שמתי בכותרת) היו: "אני לא מרשה לנשמה וללב שלי ליפול. הם מכוונים כל הזמן אל השם".

השיחה איתה הייתה "פצצת" אמונה מצד אחד, אך גם טעונה מאד מאד. היה שם הרבה בכי – בעיקר שלה, כי אני התאפקתי. אבל זה לא שלא רציתי לבכות…

אני זוכרת שאחרי השיחה איתה – פרצתי בבכי ורקדתי בבית כמו משוגעת, תוך שאני צועקת תודה לקב"ה על ה"חבילה" שלי, ש"כולה" מסתכמת בזה שאני רווקה (היום ב"ה כבר לא).

הכתבה השלישית שהולכת איתי עד היום, ולא פעם אני מוצאת את עצמי חוזרת לשיחות שהיו לפניה, היא ראיון עם חסיד ברסלב יקר שהיה – לא פחות ולא יותר – רופא השיניים שלי. 

לצערי הרב היום הוא כבר לא בין החיים – נפטר לפני כשנתיים. 

בראיון איתו, אני ידעתי שהולך להיות לי מאד מאד מעניין, כי כבר בשיחות שלנו במרפאה, בין הטיפולים ובעיקר כשהוא נעצר כדי להרגיע את הפחד האיום שלי ולהגיד לי איזה "וורט" מחזק מרבי נחמן - הבנתי שיש פה אדם מסוג אחר. נשמה חד פעמית (אני יודעת שאומרים את זה על כל אחד מאיתנו, אבל מי שהכיר את ד"ר רועי פורר ז"ל יסכים איתי שחי בינינו אדם שבאמת באמת עשוי מחומר אחר).

בשיחה שלנו, ד"ר פורר "שחרר" דברים שהוא לא שחרר לאף אחד, או כך לפחות הוא טען באוזני. רק אחרי שהוא נפטר, כשקראתי שוב את הכתבה ושמעתי שוב את השיחה שלנו, שהייתה שזורה בהמון המון חיזוקים לרווקה המבולבלת והכמהה שהייתי אז – הבנתי איזו אבידה גדולה זו לעולם. 

מה שהולך איתי מד"ר פורר עד היום זה החיוך שלו והאמונה. האמונה, אחחח, האמונה שלו – שעברה שינוי קיצוני ביותר מהאדם הבלתי מאמין שהוא היה בעברו, ועד לנקודת הזמן שבה אני דיברתי איתו. ואי אפשר שלא לצטט את מה שאמר לי בסוף השיחה: "תן קרדיט לאדם שמולך – כי אתה אף פעם לא יכול לדעת מי הוא באמת, מה נכון לו ומה תיקונו. רק היה שם עבורו. לולא הסובלנות, הארת הפנים ואורך הרוח של אנשי תורה ודעת שפגשתי בחיי – לא היה שום מצב שהייתי זוכה לעומקים ולאושר המוכנים לכולנו. אלו שפתחו את ליבם אלי, והלכו עמי בדרכי הנועם, הם אלו שעזרו לי לשנות את חיי".

תמר שניידר

יצא לי לראיין אמא שביתה ירדה מן הדרך. אישה גיבורה שהיתה מוכנה לספר בלב פתוח על הכישלונות, הכאבים, העלבון וגם על הצמיחה מכל מה שעברה.

רוני רוזנפלד: "כשהבת שלי עזבה את דרך התורה, הבנתי שלא אני מנהלת את העולם"

התפעלתי מהשקט הפנימי מתוכו היא דיברה, שלמה עם העובדה שזה רצון ה' עבורה. גם כשסיפרה על הלחשושים המשפילים מסביב, גם כשתיארה התמודדויות כואבות מול הבחירה של בתה. מה שהתפעלתי ממנו בעיקר, הוא הנכונות שלה לעשות עבודה פנימית ולשנות את עצמה. היא לא חיפשה להאשים אף אחד, רק חשבה איך זה יכול להצמיח אותה. לא היו בסיפור הזה דרמות אדירות, אבל היתה בו אמת. אמת של מי שהסכימה להקשיב לקול ה', שדיבר אליה מתוך החיים.