אמו העידה במשפט אייכמן, והוא עוסק בהצלת ספרים: ניצול השואה בראיון מרתק

כשנולד ראובן קמפניינו בשנת 1942 אי שם באיטליה, היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אביו נלקח באותם ימים מפירנצה לאושוויץ, שם נרצח, ואמו מסרה אותו כתינוק קטנטן למשפחה של גויים, שאמצה אותו עד לשנת 1945, אז, עוד לפני שהסתיימה המלחמה, הצליחה אימו לחלצו בדרך ניסית ולעלות יחד אתו לארץ.

"הייתי ממש תינוק בזמן המלחמה, ואני כמובן לא זוכר דבר", מציין קמפניינו המתגורר כיום בירושלים, אב לילדים וסבא לנכדים ולנינים רבים, "אבל כשהייתי בן 19 הוזמנה אמא שלי למסור עדות במשפט אייכמן ימ"ש. במשפט ההיסטורי לקחו נציג מכל ארץ שנכבשה על ידי הנאצים, כדי שיתאר את הסבל של היהודים תחת הנאצים באותן שנים, ואמא נבחרה לשמש עדה ליהדות איטליה. אמא היא אחותו של הרב ד"ר נתן קאסוטו המפורסם שהיה פעיל מאוד בקהילה היהודית באיטליה, והיא נבחרה לתפקיד מכיוון שעברה ייסורים קשים מאוד, וגם הייתה עדה מקרוב לסבלם של היהודים.

"התקופה בה נערך המשפט הייתה תקופה בלתי נשכחת בחיים שלי, בה הרגשתי באופן מוחשי עד כמה שהעבר שלי משפיע על כל הקיום שלי, ודווקא כניצול שואה הוא עורר בי את הרצון להמשיך לתעד את מורשת ישראל בעתיד".

המשימה: להציל את הספרים

את תקופת ילדותו ושנות נעוריו העביר קמפניינו בקבוצת יבנה, לשם הוא עבר עם אמו בסמוך לפרוץ מלחמת השחרור, אחר כך הוא התחתן והתגייס לצבא קבע, שם שירת בחיל המודיעין עד לגיל ארבעים והשתחרר מהצבא בדרגת סגן אלוף.

באותם ימים התחולל שינוי מפתיע בחייו. "כמי שהתעסק כל כך הרבה במודיעין היו בטוחים שאחפש עבודה בתחום שמצריך ידע אינטלקטואלי נרחב", הוא מציין. "עיסוק נוסף שהיה לי במשך כל השנים הוא חיבור פירושים על התלמוד הירושלמי, גם כתבתי על כך כמה ספרים, וזה הגביר את הסבירות שאחפש עבודה בתחום העיוני והמחקרי".

אבל קמפניינו הצליח להפתיע, כאשר הוא הקים בית מלאכה בסמוך לביתו בירושלים, בו הוא החל לשקוד על עבודת כפיים מיוחדת במינה של שיקום ספרים עתיקים. "היו לכך שתי סיבות", הוא מסביר, "אני אוהב מאוד לקרוא ספרים ובעיקר ספרי עיון, ובנוסף, אני אוהב מאוד מלאכת יד. בתחילה חשבתי להיות מסגר, אבל אחרי שעלה בי הרעיון לעסוק בתיקון של ספרים עתיקים, הבנתי שאני יכול לחבר כאן את שתי האהבות יחד, ובאמת, מאז כבר יותר מ-40 שנה שאני מתעסק בתחום.

"אגב, את השילוב של לימוד עיוני עם מלאכת יד ירשתי מאימי זיכרונה לברכה, שעד יום מותה לפני כשלושים שנה שימשה כמורה למתמטיקה ואף הייתה בעלת תואר ד"ר מטעם אוניברסיטת רומא. היא הכינה תלמידים לבגרות והכשירה מורים, אבל לצד זה היא עסקה תמיד במלאכת יד, רקמה, קרמיקה ותפירה, ולא ראתה בכך שום פגם. גם אני מחובר מאוד למלאכת יד יחד עם עיסוק עיוני, וזה בדיוק מה שמשאיר אותי במקצוע כבר שנים רבות".

מיהם האנשים שמגיעים לבית המלאכה שלך, ולמה בכלל שירצו לשקם ספרים עתיקים?

"מגיעים אליי שני סוגי אנשים: יש את אלו שהם אספני ספרים עתיקים, הם רוכשים ספרים במכירות פומביות או מאספנים או מסוחרים אחרים, לפעמים בהון עתק, ומעוניינים לחזק אותם כדי לשמור עליהם למשך שנים רבות. אבל יש גם כאלו שמקבלים ספרים בירושה, כאלו שעברו מדור לדור. לפעמים יש לספרים האלו ערך כספי, ולפעמים הערך הוא רק סנטימנטלי, אבל חשוב להם לשמר את הספרים במצב טוב, לכן הם באים אליי ומבקשים ממני לבצע תיקונים לצורך שימור הספרים".

הפתעה בכריכה

קמפניינו מדגיש כי עיקר עיסוקו הוא בשיקום הכריכה. "אם אפשר לשקם את הכריכה הקיימת, אני כמובן משאיר אותה, ורק מחזק את הפינות ואת גב הספר. כשאני מתעסק בשיקום כריכות אני נתקל לפעמים בתופעה מרתקת. כי כשמדובר בספרים שנכרכו לפני 300 או 400 שנה, היה אז מחסור בקרטון ולכן השתמשו לעתים קרובות בדפי נייר שהוצמדו אלו לאלו. כך קורה שלפעמים כשאני מפרק את הכריכות אני מוצא בתוכן דפים ישנים שעליהם מודפסים חידושי תורה או תפילות, ואפילו כאלו עם כתבי יד. לפעמים מסתבר שהדפים האלו עתיקים הרבה יותר מהספר עצמו, וגם ערכם הכספי גבוה יותר". עם זאת, חשוב לו להדגיש שהוא לא עוסק בהערכה הכספית של הספרים. "אבל מכיוון שיש לי לקוחות רבים שעוסקים בשמאות של ספרים עתיקים, אני מפנה אליהם את אלו שמעוניינים לברר את ערך הספר", הוא מסביר.

ויש לקמפניינו גם סיפור מיוחד במינו: "באחד הימים הגיע אליי פרופסור להיסטוריה. הוא הביא לי ספר ישן עם כריכת קלף עתיקה שהייתה דבוקה לקרטון, וביקש ממני לחזק את הכריכה. זיהיתי מיד שלקרטון אין שום ערך, ואילו הקלף הוא זה שמצריך את השימור, לכן הורדתי בעדינות את העטיפה של הספר והכנסתי לתוך אמבטיה של מים. לאחר שתי דקות חזרתי, וגיליתי שהמים שינו את צבעם. מיהרתי להוציא את העטיפה, כי הבנתי שכנראה הקלף מצויר מצידו הפנימי, ואכן לא טעיתי. כשהפרדתי אותו מהקרטון מצאתי בפנים ציור מופלא של כתובה. זו לא הייתה כתובה שלמה, אלא רק העיטורים העליונים שלה, אבל הם היו מדויקים מאוד. כשהזעקתי את בעל הספר הוא התפעל מאוד מהתגלית, ומכיוון שהוא היסטוריון בעיסוקו הוא זיהה את התאריך בו נוצרה הכתובה לפי סגנון הקלף והציורים, וקבע כי מדובר בכתובה מהמאה ה-15".

סידורים מימי המלחמה

שיקום הספרים לא מסתכם בכריכה בלבד, שכן קמפניינו נתקל לא פעם גם בצורך לטפל בדפים שנקרעו בספר, ובעיקר כשמדובר בסידורים שמתפללים מהם מידי יום ביומו, ובתפילות כמו ברכות השחר או קריעת שמע, שמתפללים בתדירות גבוהה. "ככל שהדפים קרובים יותר לכריכה כך הם בסכנת בלאי גדולה, כי אין דפים אחרים שיגנו עליהם", הוא מסביר.

ואיך אתה מטפל במצבים כאלו?

"אני חייב להודות שהמומחיות בשיקום נייר נמצאת בשוליים של העבודה שלי. אמנם אני עוסק בכך, אבל יש מומחים גדולים ממני. אני באופן אישי עושה בדרך כלל שיקום חפוז והלקוחות שלי מסתפקים בכך, אבל כשיש צורך גדול, אני מעביר את הספרים לאוניברסיטה העברית, שם יש מכשיר מיוחד לשיקום ספרים עתיקים, הבנוי ממערכת של רשתות שמניחים עליהן את הנייר הקרוע, והן מעבירות ביניהן עיסת נייר שמחפשת את החורים או הקרעים, וממלאת אותם באופן מקצועי מאוד".

ומה עם אותיות שנמחקו?

"פחות מקובל לשקם אותיות, אבל יש אספנים שבעצמם משלימים את האותיות האלו, ולפעמים מעתיקים אפילו דפים שלמים שחסרים בספר, כדי שיהיה מושלם ולא יחסר בו דבר".

באופן אישי מציין קמפניינו שמרגש אותו במיוחד כשמגיעים אליו לשיקום ספרים ששרדו את השואה וכיום עוברים שיקום על ידי צאצאים של הבעלים שלהם. "הגיע אליי לא מזמן סידור ששימש את היהודים במחנה ההשמדה אושוויץ", הוא מציין בהתרגשות, "וגם יש הרבה ספרי קודש שנמצאו לאחר המלחמה בבוידעם או במרתפים. אני בכל פעם משקם אותם בידיים רועדות ממש, חושב בליבי על הזכות הגדולה שיש לנו כיהודים להמשיך את תורת הנצח, וגם לאחר שנים רבות של גלות לשמר את הספרים היקרים שחשובים לנו, ולהעביר את המסורת גם הלאה".

ויש לו גם מסר לאנשים ששוקלים אם לשקם את הספרים שברשותם: "אם אתם מרגישים ערך מיוחד שיש לספר או שיש לכם קשר קרוב אליו, שווה לכם להשקיע, ואפילו אם הספר נראה חסר סיכוי שיקום, בטוח שאחרי טיפול הוא ייראה טוב יותר מכפי שהיה. אבל אם אין לכם עניין להתפלל דווקא מסידור שסבתא שלכם הזילה לתוכו דמעות, או להחזיק בספרייה ספר שהיה של הסבא של הסבא, כדאי לוותר מראש. ספרים כאלו יימכרו לכם בחנות במחירים נמוכים בהרבה. השיקום נועד רק לחובבי הנוסטלגיה והעתיקות, ובדיוק עבורם אני נמצא כאן".