המסר מהרב משה פיינשטיין זצ"ל שכדאי לכל מוסד לימודים לאמץ

היה לי חבר בישיבה שנחשב תמיד ל"צדיק" של השכבה. נשמה גבוהה, מעולם לא פגע באיש ותמיד דיבר טוב על כולם. כשניגש לבגרות בגמרא ירק דם ואכל חצץ, ובסוף גירד בקושי את ה-65. כשיצא מהמבחן התחיל לדמוע ושאל: "מה יש לגמרא נגדי?".

מיד אחריו ניגש חבר אחר שלנו, שכבר הספיק להוריד את הכיפה ולעבור בערך על כל האיסורים שבתורה, ורק המשיך עם ההצגה שהוא דתי כדי לעבור בגרויות, וסיים את הבגרות בגמרא בציון מאה עגול.

ואיך שראיתי את שניהם עומדים אחד ליד השני: הצדיק שהגמרא נתנה לו בקושי 65 והבחור שעבר על כל האיסורים וקיבל מאה, נזכרתי ביהודי הזקן בארצות הברית שהחליט לחזור בתשובה וביקש מבנו ללמוד גמרא.

"אבא, עזוב אותך מגמרא. זה קשה מאוד. לך על משהו קל יותר ".

אבל האב התעקש ולא היה מוכן להקשיב לכלום, עד שהבן נאלץ לסדר לו מישהו שבכל ערב ישב וילמד איתו גמרא.

האב הזקן אכל בכל ערב חצץ וירק דם וכל אות נדמתה עליו כחציבה בהר ובסוף לאחר שנה הצליח לסיים דף גמרא אחד.

נרגש כולו, ביקש מבנו לעשות סיום מסכת.

ענה לו הבן: "אבא, סיום עושים על מסכת שלמה. לא על דף".

אבל האב העקשן לא ויתר, וביקש מבנו לברר אצל השכן שלהם, פוסק הדור הרב משה פיינשטיין, אם אפשר לעשות סיום מסכת על דף אחד.

הבן כבר החל לערוך בראש את ההסבר שיגיד לאביו המאוכזב, אולם הרב פיינשטיין הדהים את כולם כשקבע שהאב יוכל לעשות סיום מסכת על דף אחד, ולא זו בלבד אלא שהרב פיינשטיין, פוסק הדור של יהדות ארצות הברית מתכוון להגיע בעצמו לסיום המרגש. וכך היה.

האב הקשיש נרגש ונרעד כולו סיים את הדף והרב פיינשטיין הקשיב, ובסוף כולם הרימו לחיים, וזה היה אחד מסיומי המסכת המרגשים ביותר שנראו.

בלילה נפטר האב הקשיש.

חשבתי עד כמה המהלך של הרב פיינשטיין ותפיסת עולמו היו שונים בתכלית מתפיסת עולמנו, שמקדשת את מבחן התוצאה: הנה תלמיד אחד שרק משחק אותה דתי ומקבל מאה עגול בגמרא, והנה צדיק אמיתי שמגרד בקושי את השישים וחמש ולא מבין למה הגמרא לא אוהבת אותו, ויודעים מה?

באמת אין לי מושג איזה תלמיד היה מתקבל היום לישיבה יוקרתית: בעל המאה או בעל הנשמה.

ורציתי כל כך שהרב פיינשטיין זצ"ל יקום לתחייה, ילך לחבר שלי, הצדיק והמאוכזב, ולכל התלמידים היקרים עם הנשמות הגדולות והציונים הנמוכים, ויגיד להם: "יינגלה, תשמעו, הציון זה לא הכול בחיים. זה שום דבר. מה שחשובה זו הדרך!".

***

בכל פעם שאני שומע על תלמיד עם נשמה ענקית (כך העיד עליו אחד מהאנשים שמכירים אותו) ולב כמו האוקיינוס, שלא התקבל לישיבה מסוימת או למוסד יוקרתי מיוחד, ונדחה לטובת תלמיד עם תעודה נוצצת שמלאה בעשיריות ובתשיעיות ובכל מה שצריך בשביל לפאר ולרומם את שם הישיבה או המוסד והעומדים בראשם, אני מדמיין לעצמי עולם שפוי ואוטופי, שבו הרב משה פיינשטיין זצ"ל נמצא בצוות הבוחנים, ובמקום להסתכל רק על מוחו של התלמיד העומד מולו, הוא מסתכל על לבו, ומרגיע אותו ואומר לו: "אל תדאג, בני, אצלנו מסתכלים גם על הלבבות, ולא רק על התשיעיות".

ובכניסה לבית המדרש של אותה ישיבה, מתנוסס הכיתוב: "דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד משלו".

והרב משה מסתכל לתוך העיניים של אותו תלמיד, מחייך ואומר לו רגע לפני שהם נפרדים: "אין לך מושג כמה שאנחנו מחכים ומשתוקקים לשמוע כבר את הניגון המיוחד שלך".

הלוואי.