קבלת התורה – האם אתה בוחר, או מוכרח?

מה בדיוק קורה בחג הזה?

זה "מתן תורה", מדובר במשהו שנותנים לנו?

זו "קבלת התורה", אני אמור לקבל משהו?

או זה בכלל "הר כגיגית", משהו שנכפה עלינו?

הדילמה הזאת פוגשת אותנו, גם מול הילדים וגם מול עצמינו.

הילד שלי לא רוצה להתפלל, התפילה זו מתנה עבורו או זה משהו שיש להכריח אותו?

חטף עוגת גבינה אחרי ארוחת בשרית, האם להחרים לו את העוגה, או לשכנע אותו להימנע?

ומול עצמינו: אני רוצה? אני מוכרח?

נושא לא פשוט. יש סיכוי טוב שזה יסבך אותנו כל הזמן.

זה יכול להעסיק אותנו כל יום לפני הקימה בבוקר, לפני התפילה, ולפני הכנסת אורחים, ועוד.

אך כעת לקראת חג השבועות, מעמד קבלת התורה השנתית המרכזית, מסתבר שזה מעסיק אותנו עוד יותר.

אתה שואל אותי אם אני רוצה?

אתה מעדכן אותי שאני חייב לקבל?

אולי שאתה כופה עלי בלי לשאול אותי?

*

זו שאלה קדומה למדי.

כך הגמרא הידועה בשבת (פח ע"א): "ויתיצבו בתחתית ההר... מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית... אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא", כותב רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס".

"אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש".

רש"י: "מאהבת הנס שנעשה להם".

*

אז אולי קצת סדר בעניין. כי את כל סוגיית "כפה עליהם הר כגיגית" למדנו עוד בגן רבקה, וזה היה הרבה לפני שהבנו את המשמעות. (חוץ מחווית הפחד לעמוד מתחת להר...).

נתבונן בתהליך קבלת עול של ילד.

לדוגמא: לאכול - זו משימה חיונית עבור הילד. ללא ספק. ועדיין, לפעמים הוא מתנגד. "לא בא לי, שונא את האוכל, מגעיל אותי".

ברור לכולנו, שמערכת הבליעה נוצרה מלכתחילה באופן שהוא נוגד כפייה, מלבד בדרכים הזויות. באין ברירה אחרת, אנו מוגיעים את המוח כדי למצוא "טריק" להכריח אותו לאכול. אך בסוף נהיה מחויבים להוכיח לו שזה היה ממש טעים. "בפעם הבאה אתה בעצמך תבקש מזה, נכון, מוישי?".

כמו כן, נפש האדם (בשונה מבעל חיים) נוצרה מלכתחילה, באופן שקשה לכפות עליה. הוא אמור לנהל את עצמו מבחירה שלו. "ובחרת בחיים".

ואכן, לקראת מעמד הר סיני, התנהל הכול באופן של שכנוע: "והייתם לי סגולה... ממלכת כוהנים וגוי קדוש...".

עם ישראל רצה את התורה בכל מאודו. מעצמם הכריזו "נעשה ונשמע".

אך אז התעורר חשש שבסוף, לקראת המעמד עצמו, הם עלולים להיבהל, או קשיים אחרים יתעוררו במהלך הדורות הבאים.

כעת נדרש "טריק" שיעזור להם להתגבר על הבהלה ועל הקשיים.

ועדיין, הטריק לא יכול לעמוד במבחן המציאות. "מכאן מודעה רבא לאורייתא".

כי אם היה מדובר בתושבי אוקראינה, שבעזרת "טריק" קיבלו על עצמם אזרחות רוסיה, אז זהו! ממילא סונדלו לכל החיים.

אך שונה מכך לגמרי קבלת עול תורה – להבדיל אלף אלפי הבדלות, כי זו לא רק התחייבות חד-פעמית, אלא אמורה לחזור על עצמה שוב ושוב, מרצונו החופשי של היהודי. כי כל החיים הקב"ה נותן לנו את התורה, ואנו פושטים שתי ידינו ומקבלים אותה באהבה. לאהוב את ה' – זו בחירה חופשית. גם יראת השם זו בחירה, וגם מינוי דיינים שישפטו ויענשו – נעשה מבחירה.

לכן המשימה מורכבת יותר.

*

ולמעשה: החיבור והאהבה לתורה – זה העיקר. כך זה התחיל ("נעשה ונשמע"), וכך זה המשיך ("קיימו וקיבלו היהודים"). באמצע, ברגע של חולשה, גם ההר כגיגית הגיע לשימוש.

כשהילדים בתחילת דרכם, ואינם מורגלים עדיין בשמירת מצוות, ויש להם קשיים או הסתייגויות שונות, יש להפעיל "טריקים" שונים, כדי לאלץ אותם לקיים מצוות. אך יחד עם זה נדרש מאיתנו כל העת, להיות מכווננים לחיבור ואהבה. אחרת מחכה לנו "מודעה רבה לאורייתא" גירסת תשפ"ג ח"ו. כלומר, ההתקוממות שלהם תגיע מבפנים.

זה נאמר גם בהקשר שלנו בעצמינו.

להכריח את עצמינו לקיום תורה ומצוות, זה חלק מן העניין בוודאי. אי אפשר בלי זה. אך כאשר הכפייה העצמית הופכת להיות ההתחלה-האמצע-והסוף של האידישקייט, יש סיכוי טוב שזה יתהפך עלינו.

כעת, לקראת חג השבועות, זו משימה חשובה לעילא. להתכונן להגיע ל"קבלת התורה". לפשוט שתי ידיים ולקבל בשמחה ובהנאה. זה לא משהו אוטומטי, זה משהו שדורש לימוד רב והתבוננות.