אפרת ברזל: אמא שלי המקסימה, רק היא יכולה ככה

הזמן: ערב שבועות.

המקום: ירושלים.

האירוע: ערב לימוד לצוות חינוכי.

הזרם: בית יעקב.

השעה: שבע וחצי בערב. "אפרת, גם ככה זה מאוחר לי, עד שנחזור הביתה למרכז השעה תהיה אחת עשרה, אלה הן שעות שבהן אני כבר ישנה".

הבניין: מלון נאה במרכז העיר.

הכשרות: נהדרת.

העיצוב: שולחן עגול, שלושה כסאות. אחד בשביל אמא ואחד בשבילי, צמודים, השלישי ממול, עבור מנחת הערב.

המפה: פרחונית.

הצבעים השולטים במפה: ורוד בהיר, ירוק, מעט עלי כותרת בפוקסיה.

הספלים: פרחוניים אף הם. על אחד מהם ניכר שלא שטפו אותו מספיק טוב, ואפשר לשפר.

הקישוט: בוקה קטן של חרצית צהובה מבויתת.

המטרה: ערב ראיונות בנושא גיל ההתבגרות בעידן הנוכחי.

המראיינת: מורה מתוך הצוות של בית הספר.

הכאב: ילדים שיוצאים שונה מאיך שההורים שלהם קיוו בחלומם.

הרצון: לדבר פתוח כדי להגיע להבנות, לקרב לבבות ולהגיע לפתרונות.

הפחד: מה יהיה אם אמא תעשה לי בושות מול הקהל שאני מכירה כל כך ואוהבת כל כך. בושות זה דבר שאמהות עושות לפעמים, בלי כוונה. רק כי הן מדור אחר, ולא מכירות על חודו של קוץ את השיח של חברת השווים. אמא שלי אדם עצמאי, שונה ממני בדעותיו. היא לא רצתה שהבת שלה תחזור בתשובה. היא יכולה להגיד בערב מה שהיא רוצה. הוזמנו על ידי המארגנות בשביל המטרה הזאת. בית, קונפליקט הורי, גיל ההתבגרות.

הרוגע: הודעתי את זה מראש למנהלת בית הספר, היא לקחה את זה בחשבון. לא יהיו פה מחיקות, לא יהיה פה זיוף. יצוף כאב, תדובר דרך. תצא אמת.

המנטרה של אמא שלי: "בתי ואני דומות מאוד, רק שאני חילונית והיא חרדית".

האתגר: פער קטן.

הניסיון בשטח: אנחנו כבר שנים ביחד, באהבה גדולה, מסרבות להיפרד, מתקרבות דווקא מתוך השוני.

התודה: כל מה שאני יודעת בחיים על אמהות, תבונה ורגישות – קיבלתי ממנה.

הנוסטלגיה: סבתא רוזה, על שמה אמא קרויה ורד, ותמונה אחת שנשארה ממנה אחרי המלחמה וגם זה בגלל שמישהו שלח אותה, את התמונה לא את הסבתא, לדודים בארה"ב. התמונה נשמרה, הסבתא נשארה למות בידי הנאצים ימח שמם וזכרם.

שם הערב: "תורה, מורה, הורה".

נותנת השם לערב, בתפקיד הקופירייטרית: אני.

הסיבה: שלוש המילים באות מאותו שורש, י.ר.ה. שלוש המילים מבקשות תהליך חינוכי במסעו של האדם.

ההורה: אמור לתת לילד יד ולהראות לו את הדרך הנכונה בחיים.

המורה: גם. מורה טוב מורה לחיים, לוקח ילד ומלווה אותו, גדל.

התורה: מורה ליהודים מה הם חיים נכונים. אין אחרת.

הטלפון לבעלי: "משהו דחוף? אני נכנס למנחה". "כן", אני עונה, "תתפלל עלי".

"איפה את?", הוא שואל, "עם אמא שלך מול הצדיקות האלה? תגידי, את בטוחה שאת יודעת מה את עושה?".

ההפתעה: אנחנו צועדות ברחוב אל עבר האולם, אמא מסדרת שוב עם מסרק קטן את הגבות, אני אומרת בשקט מזמור כ' להצלחת המפגש. הטלפון שלי מצלצל, חבל שעניתי. אני מדברת כמה שניות. מסתכלת ימינה, אמא איננה. היא התקדמה שמאלה. אני רואה אותה משוחחת עם בחורה צעירה, חילונית, עוברת אורח ברחוב. מסיימת את השיחה ומתקרבת לברר על מה הדיון שם. אמא מסבירה לה משהו. לא נראה שהבחורה שאלה שאלה, אמא יזמה את השיחה.

אמא לבושה במכנסיים וחולצה, תיק תלוי על כתפה. הבחורה מתרחקת עד שאני מתקרבת. "אמא, מי זאת היתה?".

"אני לא יודעת, אני לא מכירה אותה".

"אז למה פנית אליה, מה אמרת לה?".

"למה פניתי אליה? את ראית איך שהיא נראית? זה נראה לך ככה, איך שהיא הולכת ברחוב? בים לא הולכים ככה, מה זה, שתתבייש לה, לאן עוד אפשר  להידרדר? פויה, אם ההורים שלה לא מעירים לה, אז אני אעיר לה. אני לא דתיה ואני לא הולכת ככה. מה זה, ממש הרגיזה אותי. את משווה את האיכות של הללויה לחד קרן או איך קוראים לחיה המוזרה הזו שאף פעם לא התחברתי אליה? זה לא קשור לדת, זה קשור לכבוד עצמי".

אמא שלי המקסימה, שמעירה לילדות חילוניות על צניעות, רק היא עם המכנסיים ככה יכולה. אמא שלי המקסימה, שמדברת יידיש עם הילדים החסידים בבני ברק בגינה. אמא שלי המקסימה, שכל ילדותי, בימים שלפני שבועות, לקחה אותי לראות טרקטורים וביכורים בשדות, ובסוף נולדו לה נכדים עם כיפות וציציות. אין כמו אמא בעולם.