סיון רהב מאיר: בשבועות אפשר לעלות לשלב גבוה יותר – אחדות סביב הסיפור המשותף שלנו

1. הגיע הזמן לשבור את המשוואה הזאת. אנחנו יודעים להתאחד מול אויבים, אבל כשאין אויב משותף – אנחנו מפולגים. כולנו מרגישים זאת, בכל פעם מחדש. חמש מערכות בחירות בשלוש שנים, הפגנות סוערות, בלגן בתקשורת וברשתות – ונראה שהשסע בשיאו. אבל פתאום, כשמדובר בטרור או במלחמות – אנחנו מצטיינים בסולידריות. ראינו את זה לפני כשבועיים במבצע מגן וחץ, שהזכיר לנו שהאויב האמיתי הוא הג'יהאד האיסלאמי, ולא מי שחושב אחרת מאיתנו על ביבי. אגב, גם מול משבר הקורונה הראינו ערבות הדדית כזו. איום חיצוני, מכל סוג, מגביר אצלנו את תחושת האחדות.

זה יפה וחשוב, אבל לא מספיק. חג השבועות, החג של מעמד הר סיני, מבשר על מהפכה. הוא מעלה אותנו לרמה חדשה של אחדות.

במתן תורה, לראשונה, לא ברחנו מפני אף אחד, אלא באנו בשמחה לקבל את הזהות שלנו. לא הצטופפנו אחד לצד השני בגלל הנאצים, האנטישמים, הקוזאקים, חיזבאללה או כל איום אחר. פשוט בחרנו להיות יחד ולקבל את עשרת הדיברות. זו לא הגדרה על דרך השלילה אלא על דרך החיוב. לא ממה אני מפחד, אלא מה אני רוצה להיות. אולי זו הרפורמה האמיתית: בחג השבועות אפשר לעלות לשלב גבוה יותר – אחדות סביב הסיפור המשותף שלנו.

2. זה קרה לפני 3,335 שנים, ומאז זה קורה בכל שנה מחדש: מקבלים את התורה. ערב חג השבועות הייתי בלונדון, ושמעתי על מתן תורה מודרני, בימינו. נדמה לי שבישראל לא שמעו על כך מספיק.
הרב אפרים מירוויס הוא הרב הראשי של בריטניה. בימים אלה הוזמן כאורח כבוד להכתרה של המלך צ'ארלס, שנערכה בשבת.

כשפגשתי אותו בלונדון, ביקש קודם כל לדבר על המהפכה במעמד היהודים באנגליה, ובעולם בכלל: ב־3 בספטמבר 1189 הוכתר ריצ'רד הראשון למלך, הוא משחזר. על יהודים נאסר להשתתף בטקס, אבל כדי לנסות להביע רוח של רצון טוב, כמה יהודים הגיעו עם מתנות לטקס הכתרת המלך החדש. בתגובה, הודיעו להם שם שהם לא רצויים, הפשיטו אותם והלקו אותם.

מיד אחר כך נפוצה שמועה שהמלך נתן הוראה לתקוף את כל היהודים, ושורה של רדיפות החלה: בתים של יהודים הוצתו, יהודים נמלטו על חייהם, וכ־30 יהודים חפים מפשע נרצחו ביום אחד, בהם הרב יעקב מאורליאן, הרב הבכיר ביותר באנגליה באותה תקופה.

כעת, כשהמלך צ'ארלס מוכתר למלך, המצב של יהודי אנגליה שונה לחלוטין. "ברוך השם, התקדמנו רבות", הוא אומר.

"בספר קהלת אומרים 'עת לבכות ועת לצחוק', לפני כאלף שנה כשהוכתר פה מלך זו הייתה עת לבכות. עכשיו זו עת לצחוק, אנחנו בעידן אחר".

אבל הרב מירוויס לא רק הוזמן. כשנציגי הארמון הבינו שהטקס מתקיים בשבת - הם הודיעו שיעשו הכל למען שמירת השבת של הרב. "יכולתי להתארח בקהילה יהודית סמוכה, אבל המלך והמלכה הזמינו את אשתי ואלרי ואותי להיות האורחים שלהם ללילה, ב'בית קלרנס', שבו גם הם ישנו, כדי שאוכל ללכת לטקס בבוקר. לא יכולתי לסרב לבקשה כזו".

וכך הובאו למעון המלכותי מבעוד מועד פלטה לשבת, אוכל כשר, סכו"ם, כוס לקידוש ועוד ועוד פריטים, הכל בפיקוח מלכותי. הרב מירוויס התראיין על כך גם לרשת "סקיי" וגם ל־CNN, ובשני הערוצים ביקשו לשמוע על הלו"ז השבתי. ובכן, הוא הגיע למקום לפני שבת, יצא ברגל לקבלת שבת ולתפילת ערבית ואז חזר לארמון לסעודה עם רעייתו. בבוקר קם לפנות בוקר, למניין מוקדם בבית כנסת סמוך. הגבאים הבטיחו לו שיהיה שם מניין, כלומר עשרה אנשים, שיחכו לו בשעה מוקדמת. אבל בפועל חיכו לו כמאה אנשים, שרצו להרגיש חלק מהאירוע. משם חזר ל"בית קלרנס" לסעודת שבת מוקדמת, וכך יכול היה לצאת ברגל לטקס. הרב עמד שם יחד עם נציגי דתות נוספות ובתום הטקס הם בירכו יחד את המלך החדש.

בירכו? אף אחד לא שמע אותם חוץ מהמלך. וכך הסביר שדרן ה־BBC לצופיו: "לא שמענו את הברכה כי זהו יום השבת היהודי, כלומר הרב הראשי לא יכול להשתמש בהגברה. הוא בילה את הלילה האחרון בארמון, כדי לא להפר את חוקי השבת ולנסוע לטקס. זה אינדיקטור קטן לניסיון להפוך את ההכתרה לאירוע מולטי־דתי".

כשהתראיין על כך אחרי החזרה הגנרלית, סיפר הרב למגישת הטלוויזיה הסקרנית: "בשבת יש לנו יום של דיאטה דיגיטלית, אנחנו לא מפעילים שום דבר חשמלי, אני לא יכול לדבר במיקרופון ולכן נברך אותו בשקט. אני אפילו לא הייתי צריך לומר זאת, אנשי הארמון הם שדאגו לכך מראש".

"פנטסטיק", הגיבה המנחה.

במוצאי שבת ערכו הרב ואשתו הבדלה בארמון, ויצאו משם. הוא חשב שזה הסוף, ולא ידע שזו רק ההתחלה. התגובות יוצאות הדופן לא מפסיקות לזרום.

"מדי שנה אנחנו עורכים ארוחת ערב חגיגית לזוגות שהתחתנו בשנה האחרונה דרך הרבנות בלונדון", סיפר לי. "השנה חזרנו למסורת הזאת לראשונה מאז הקורונה. וכך, ימים ספורים אחרי ההכתרה, ישבתי מוקף בזוגות צעירים, בניסיון לתת להם כלים לבניית הזוגיות. זוג אחד ניגש אלי, והבחור אמר, 'אני עובד ביום שישי בערב עד מאוחר. נתת לי אומץ וגאווה יהודית כדי לגשת למעסיק שלי ולהגיד לו שגם אני כמוך שומר שבת. עכשיו הוא יודע על מה מדובר'. זוג אחר ניגש, והאישה אמרה: 'יש לי מבחן גדול באוניברסיטה בחג השבועות הקרוב. קיבלתי השראה וכוח לגשת למזכירות ולדאוג לכך שאקבל מועד ב', לא בשבת ובחג. הם בטח יבינו שאם אסור מיקרופון בשבת, כפי שכולם כבר למדו ממך, גם אסור להיבחן'.

"שבת שלמה דיברו על מלך בשר ודם", אמר לי הרב. "כשעשינו הבדלה, המילים שאמרתי קיבלו משמעות חדשה: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם...".

3. אז אנחנו מציינים 3,335 שנים של העברת המסורת מדור לדור. אלפי שנות חינוך. זו הזדמנות טובה לדבר על מורים, בכל הדורות, שמילאו את התפקיד הזה. הנה סיפור על אחד מהם: נכנסתי ביום ראשון השבוע לאולם הגדול בקיבוץ שפיים, שם התקיים כנס "מחנכים לשם שינוי" של קרן ליאון, והתיישבתי בכיסא הריק הראשון שמצאתי. ואז ראיתי שאני יושבת ליד מנשה בן מאיר. לקח לי שנייה לזהות אותו, אבל ברגע שזיהיתי כל הזיכרונות עלו: מנשה הוא המורה המיתולוגי שלי ושל רבים מתיכון "רוטברג" ברמת־השרון. מורה לספרות, לתנ"ך, לקולנוע, מורה לחיים. כמה שיחות היו לנו איתו במסע לפולין. לא ראיתי אותו מאז סוף התיכון, ועד לכנס הגדול הזה לאנשי חינוך. כמה מתאים לו להמשיך לבוא ולהשתלם וללמוד, גם אחרי הרבה שנים.

כעבור כמה דקות קראו לי לבמה, לדבר על החוויות שלי ממערכת החינוך. פתחתי וסיפרתי על הפגישה המפתיעה פה באולם עם מנשה. הצבעתי עליו בקהל, וראיתי שאת הכיסא הריק שלי תפסה בינתיים ריטה. כשסיימתי היא עלתה לדבר, ואז הבנתי הכל: "התבקשתי לדבר על המורים המשמעותיים בחיי", אמרה ריטה למאות אנשי החינוך בקהל. 'היה לי ברור שאני רוצה לדבר על מנשה, והזמנתי אותו לבוא לכאן היום. עליתי לארץ בגיל שמונה, מפרס. ילדה זרה ומוזרה. היחסים בין ההורים לא היו טובים. אבא היה חולה. לא היינו עשירים. לא הבנתי את השפה. והמורה מנשה - היה קרן אור באותם ימים. אני זוכרת שפעם הברזתי מבית הספר עם שתי חברות. כשחזרנו מנשה שאל איפה היינו, ושאלתי אם הוא רוצה לדעת את האמת. הוא אמר שכן, ואמרתי לו שפשוט לא היה לי כיף, אז יצאתי מבית הספר לכמה שעות. הוא אמר שהוא ממש מבין אותי. אני זוכרת שהרגשתי כל כך טוב, שאפשר לדבר אמת. מורה טוב גורם לך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך".

מנשה ישב בקהל זורח כשריטה סיפרה על השינוי שעברה. איך לאט־לאט הדימוי העצמי שלה השתנה אחרי קשיי הקליטה והביישנות. היא סיימה במשפט מעניין: "הייתי בטוחה באותן השנים שאלוקים קילל אותי בכל הקללות האפשריות: אני גם יהודייה, גם פרסייה, גם ישראלית וגם אישה. ארבע קללות.

אבל לאט־לאט הבנתי שהקללות האלה הן בעצם ברכות. שמה שאנחנו רואים כחולשות שלנו יכול להפוך להיות חוזקות".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".