כל היום שותים קפה? לימוד תורה הוא עבודה לכל דבר

יצאתי עם הילדים לקניות ובדרך חזור נעצרתי ב"קופיקס" כדי לקנות להם משקה קר.

מחוץ לחנות ישב על גדר אבן נמוכה אדם חילוני כבן חמישים, וצעק לחבר שלו: "כלום לא מגיע להם, שלא יתנו להם כלום. שלא יעזו להעלות להם תקציבים".

ריחמתי עליו.

אני מתארת לעצמי שכשאני משכיבה את הילדים שלי לישון בערב, מנקה את המטבח לאחר הפוגרום שנערך בו, או מכינה תבשיל חם, הוא יושב בזומביות מול המרקע וצופה שוב ושוב בהסתה שניזונה, כמו ב"לופ", מתוך עצמה, מהתקשורת.

ריחמתי עליו, כי אין לו דעה עצמאית. כי גם אם יש לו – הוא כבר לא זוכר אותה, כי אחים שלו שוטפים אותו נגד האחים שלו.

כי הוא, מן הסתם, לא ישב אף פעם בשולחן שבת, והריח את האווירה הקסומה של הקדושה. כי הוא לא דיבר מעולם עם מי שברא אותו.

ריחמתי עליו מכל הסיבות שבעולם.

וגם כעסתי קצת – כי ידעתי שאילו היה מגיע מישהו לבית חברו ומדבר נגד הבית ובני המשפחה של אותו חבר, היה ההוא מוביל אותו אחר כבוד אל הדלת ומבקש ממנו לצאת.

בבני ברק האנשים לא כל כך שמים לב כשזה קורה, גם כי התרגלו וגם כי זה לא מספיק מענין אותם, וכי אין להם כ"כ זמן לזה. הם אולי האנשים העסוקים ביותר ביקום, ויעידו על כך אמהות חילוניות לילד אחד, שיצליחו לדמיין הכפלה ב-7 או 8 או 10...

חשבתי על כך שנגד הערבים, שמקבלים מיליארדים מהמדינה שלנו ומנצלים אותם להרס המדינה ולפגיעה בה, אין לציבור השמאלני כל תלונה. להיפך - בעניין הזה הם מגלים יפי נפש ורוצים לעזור בכל דרך ולהוציא אותם מהמסכנות ומעוני.

לא פעם יצא לי, כמורה, להיכנס בשערי בית ספר חילוני ולראות את ההבדל בין בית הספר בו אני מלמדת (קרוואן שהקירות בו מקולפים מרוב שנים, והמון חיוך וכיף ואווירה...) לבין המבנה המפואר והמאובזר שלהם (חצרות בעלות שמשיות וספסלי עץ, כאלו שצריך לצאת חמש דקות לפני הצלצול לכיוון הכיתה כדי לא לאחר לשיעור).

הילדים המתוקים שלי בעצמם חולקים חצר קטנטונת עם מאות ילדים נמרצים, וחוזרים לקרוואן הלוהט בקיץ והדולף בחורף ללמוד, ועוד מנסים לקצץ להם יותר.

החרדים, כמו כל אזרח אחר במדינה, משלמים מיסים ותורמים המון לכלכלת למדינה, ולמרות זאת מירב ומיטב כספי המיסים שהם משלמים הולכים עבור תרבות, ספורט, וקולנוע שהם לא נהנים מהם.

חשבתי על זה שבכל מדינה בעולם אסור לגנות כהי עור, לדוגמה, בשום גינוי, אבל פה, בארץ, יהודים אחים מגנים ומנסים להסית בכל דרך ואין מי שיתבע עלבונם של הנפגעים.

* * *

בתוך תוכם הם יודעים את האמת.

נראה שהציבור החילוני במצב קשה, מצב קצה.

המדיה נכנסה לכל חור אפשרי, ממלאת את האוויר בערפל דחוס שלא מאפשר לנשום. לא מאפשר לשמר חיי נישואים, לא נותן מקום להכיר את הילדים, סותם את הנביעה והיצירתיות הטבעית שיש לכל אדם, וממלא את המוח בספוג צהוב, רך ומחורר, שלא נותר ממנו כלום בסופו של יום.

יהודי ללא חיבור להשם הוא יהודי שמרגיש ריקנות טבעית וסובל ממנה מידי יום. אין אפשרות בעולם שיהודי יזין את הגוף ללא הרף וישכח מהנשמה, נשמה רעבה זה אסון. נשמה רעבה זה מוות רוחני כואב שמוצץ כל טיפת לחלוחית של חיים.

ומנגד, יושב כאן ציבור שלם שכמו עורך הפגנה בלתי מתוקשרת נגד הטלפונים האלו. לא קונה, לא משתמש, משמר חיים של רוגע רוחני ונפשי שהם רק יכולים לחלום עליו, מגדל ילדים שעדיין משחקים בגומי בכדור ובקלאס, למרבה הפלא.

תגידו לי אתם, אם זה לא מפוצץ.

נ.ב

יש לצערנו, גם בציבור שלנו, המיעוט הזה שכבר שוחה עמוק בתוך האבולוציה הזוועתית שהדור עבר, מתיחת הפנים המעוותת, אבל תאמינו שלי שאין לציבור החילוני כל בעיה עם המיעוט הזה, שמאפשר לעצמו לחיות חיים חילונים במסווה חרדי.  

יש לו בעיה עם האמת, עם חוט השדרה הזה שלא זז לשום מקום, אף פעם, שעומד זקוף ובטוח בעצמו גם בסופות. שמוכן לשלם כל מחיר כדי לשמור על העקרונות שלו,

* * *

זוכרת במעורפל סיפור על רב אחד שעצרה אותו קבוצה של פרחחים ברחוב ותקפה – למה אתם לא משרתים בצבא? יושבים בכולל, שותים קפה ונהנים מהחיים. הוא לא ענה להם, רק הציע הצעה משתלמת: קחו ספרי תהילים, תקראו. אני אגיע בעוד שעתיים וחצי לראות שגמרתם, ואחלק לכל אחד מכם 100 ש"ח. ההם, כמו נערי שוליים, רעבים לכסף יותר מכל, התישבו לקרוא תהילים.

לאחר עשר דקות התחילו לזוז על מקומם, להזיע. לאחר חצי שעה הם כבר ראו כוכבים שלא היו בשמים. לאחר ארבעים דקות הם הניחו את ספרי התהלים על הגדר ואמרו – די, זהו. לא מסוגלים! לא משנה כמה נקבל על זה...

לשבת וללמוד תורה זו עבודה לכל דבר. עבודה שמשפיעה באופן ישיר על טוהר המידות וההתנהלות היומיומיות, עבודה שחוזרים ממנה וממשיכים לעבוד בה בכל סיטואציה. גם בבית.

עבודה שהאדם בוחר בה במודע, באמונה.

זו אחיזה בדבר האמיתי שאנחנו מאמינים שמחזיק את העולם כולו, זו אמונה שאנחנו חלק משמעותי מאד בביטחון המדינה, שאנחנו שומרים בכל משימה בקרב מול האויבים שסביבנו על ידי זכות התורה.

"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

זהו עמל שעד שאחינו החילונים לא ינסו אותו הם לא יבינו את העוצמה שטמונה בו.

עמל כזה לא עמלים סתם, ללא מטרה.

עמל כזה עמלים כשיודעים שללא תורה אין חיים, שכל המציאות שלנו כעם כאן בארץ ישראל מוקפת האויבים מכל צדדיה – היא בזכות התורה.

ומה מתאים יותר מחג מתן תורה לעמוד מול תוקפי התורה ושוב לחזק ולחדד את האמונה והאחיזה בחיים שיש בהם.

שלא שם חלקנו כהם!