"אני חייבת לתת לך ספר מחזק שהביאו לי. קוראים לו 'אתהלך'"

את הסיפור הבא סיפרה לי אישה שנגשה אלי בסיומה של הרצאה, וביקשה לשתף.

שמי אריאלה, אני בת שישים, אני מתגוררת בישוב סמוך ונודע לי באקראי שאתה מגיע הנה להרצאה, אז הגעתי לשמוע אותך. אינני נמנית על ציבור שומרי התורה והמצוות, אולם אחותי הקטנה ממני בשנתיים, הדסה, היתה חרדית למהדרין, והתגוררה עם משפחתה בבני ברק.

בתחילת הקיץ האחרון גילו הרופאים כי בגופה של אחותי מקננת מחלה ממאירה. הודיעו לה כי ימיה ספורים, ושלחו אותה להמתין למותה הקרוב בביתה. היא שמחה על כך שתוכל להימצא בין הקרובים לה, ילדיה ונכדיה, בזמן הנותר לה. באותה תקופה גם התעורר חשד לגבי מחלה בדמו של בעלי, רונן.

באחד הימים התקשרה אלי הדסה. "אריאלה", אמרה בקול חלוש, "אני חייבת לתת לך איזה ספר מחזק מאוד שהביאו לי. את חייבת לקרוא אותו. קוראים לו 'אתהלך'. אני מניחה לך אותו על השידה בפינת הסלון, וכשתבואי אלי תזכרי לקחת אותו משם".

כעבור ארבעה ימים, באתי לביתה – אך הפעם לא כדי לבקרה, אלא כדי ללוותה בדרכה האחרונה. הדסה נלקחת לבית עולמה בחטף. השיחה הזאת היתה הפעם האחרונה שדיברתי עם הדסה, והרצון שלה שאקרא את הספר היה לי כצוואה אחרונה שהותירה עבורי.

במהלך השבעה קראתי את הספר פעם אחר פעם, ודמעותי הזולגות הכתימו את שולי דפיו. חשתי כי את דברי החיזוק הללו, משמיעה באוזני אחותי המנוחה, עליה השלום. באותם ימים קיבלנו אבחון המאשש את החשש – עתה זה היה רשמי: רונן, בעלי האהוב, חולה בלוקמיה. הרגשתי כי לבה של אחותי הרגיש את הצרה בה אני ובעלי שרויים, והיא כאילו שלחה עבורי מראש כלים להתמודדות נכונה עם המצב הקשה.

גם לבעלי נתתי את הספר, שיקרא ויתחזק. בערב ראש השנה בבוקר, הוא פנה אלי ואמר לי: "שעות ארוכות במהלך הלילה חשבתי על המסר של 'אתהלך' – שהאדם צריך לחשוב תמיד, מה הוא יכול לעשות עכשיו, בנקודת היכולת הנוכחית שלו. חשבתי לעצמי, הרי יש סיכויים לא מעטים שאני עומד למות. חבל שנתכחש למציאות. מהו הדבר הנכון והטוב שאני יכול לעשות כרגע?

"הגעתי למסקנה", סיפר לי רונן בעיניים בורקות, "כי המעשה הכי טוב והכי חשוב שאני יכול לעשות כרגע, זה למכור את הדירה כאן, באשדוד, ולעבור דירה ליישוב קציר, לגור ליד הילדים. בכל מקרה זה יהיה דבר טוב. אם אמות ואלך לעולמי, לא תישארי בודדה בעולמך, תגורי בקרבת מקום לילדים ויהיו לך נחת ועניין בחיים. ואם אשאר כאן לחיות, גם אני איהנה מכך...". וכך היה.

בשבוע השני לבואנו לקציר, זימן את הילדים לאסיפה בלובי הבית, וכך אמר להם: "ילדים יקרים, עד היום אני הייתי הנהג של אמא, לקחתי אותה לכל מקום שהיא היתה צריכה. אבקש מכם כי לאחר מותי תראו לדאוג לאמא ולעשות הכל על מנת שתוכל להסתדר באופן עצמאי. אינני רוצה שתהפוך להיות תלותית בכם. לכן, מיד אחרי השבעה, דאגו לכך שהיא תלמד נהיגה ורכשו עבורה רכב קטן".

"כבוד הרב" – מסיימת אריאלה את דבריה – "לפני שבועיים קמנו מן השבעה, לאחר תקופה של פרידה מיוחדת ובלתי שגרתית, בה ראיתי עד כמה הייתי יקרה בעיני בעלי, ועד כמה הוא מסור לי".