עשיתי הכל, כל מה שאפשר, וזה הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי

מניחה שהרבה מאיתנו שמעו על "הסגולה", להכין כלי בטבע, למה אני מתכוונת? שאנחנו לוקחות על עצמנו איזושהי החלטה טובה, או עושות מעשה מסוים, וכך אנחנו מרחיבות את הכלי שלנו. ולאחר מכן, ה' יוריד עלינו מברכתו וידו המלאה, הקדושה והרחבה.

אישית שמעתי על הרבה רווקות שרצו מאוד להתחתן. הן הלכו ורכשו כיסוי ראש, רקדו "בחתונה" של עצמן, ממש ארגנו לעצמן מסיבת חתונה, לבשו שמלות כלה וכו' - וסיפרו שאכן זה קירב את זיווגן.

הדס כגן סיפרה באחד הראיונות בתוכנית שלי, "לא מובן מאליו", שהיא מלווה רווקות, ואחרי מסיבות חתונה שלהן, הן מוכנות יותר לקבל את השפע, נלחצות פחות, מאפשרות יותר – והנה הן מקרבות את זיווגן באופן זה.

לאחרונה ראיינתי מישהי מקסימה בתוכנית שלי, שהרחיבה את הכלי, גם לנושא של ילדים. כאן אני חייבת להתוודות, שלראשונה שמעתי על מישהי שכך נהגה, ואכן התברכה.

היא מספרת ששבע שנים לאחר נישואיה עדיין לא זכתה לילדים. אחרי שהיא ניסתה לעשות כל אשר ביכולתה – הלכה לכל הרבנים האפשריים, ביצעה את כל הסגולות הנצרכות, ביקרה אצל כל הרופאים המומחים בתחום – היא החליטה בינה לבין עצמה שיש רק דרך אחת, והיא: להרחיב את הכלים. היא הרגישה שלא ייתכן שה' לא יעניק לה את המתנה הכי נחשקת לאישה, להיות לאם. היא הרגישה את מילותיה של רחל אמנו בתוכה: "ואם אין – מתה אנוכי". היא ידעה שה' רוצה לברך אותה, שהרי לא ייתכן שהוא יגנוז ממנה את השפע האדיר הזה, שיורד לעולם בצורת תינוק. היא התחילה להתנהג ממש כאילו היא עומדת לפני לידת ילד, ואפילו הזמינה נעליים לתינוק, עגלה, מיטה ועוד...

היא הבינה שזאת הדרך הנכונה עבורה כעת.

היא לא "עבדה" על עצמה, או על העולם מסביבה, היא לא שיקרה – זו היתה הרגשה פנימית. היא אמרה לעצמה: עשיתי הכל, כל מה שאפשר, וזה הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי. היא הרגישה שזה מה שיביא את הברכה. דווקא זה שהיא תרחיב את הכלים בטבע - זה יוריד את השפע מלמעלה.

ולא היתה מאושרת ממנה בעולם, כשהבינה שה' רוצה לשמח אותה, שה' אוהב אותה כבת שלו, ובוודאי שיעניק לה ילדים משל עצמה.

ואכן, אחרי שבע שנות נישואין, בזכות אמונתה החזקה, הביטחון בה' הוכיח שאכן מי שמאמין ובוטח ומתנהג כאילו הדבר שרוצה כבר אצלו בידיים – ה' מוריד לו את השפע, ומעניק לו את מבוקשו.

שנזכה גם אנחנו לרצות רק טוב, נראה ונגלה, ולקבל את הטוב הנצחי בגאולה השלמה.