מתמודדת עם פיסורה: "קיבלתי על עצמי לא לדבר לשון הרע, ואז זה היכה בי..."

במשך קרוב לחמש שנים סבלתי מטחורים איומים שלא מצאתי להם שום הסבר. מאמרים רבים שקראתי הסבירו לי מה זה, וגם נתנו פתרונות בדמות תרופות סבתא כאלה ואחרות ואף טיפולים קונבנציונאליים. 

האמת היא שבזמן אמת, שום דבר לא באמת עזר למי שהיה סביבי להרגיע את הצעקות שהגיעו עד לב השמיים ובחזרה. 

הדמעות שירדו ממני פילחו את חלל אוזלת היד של כל מי שניסה לעזור, והכאב החד והפוצע - חתך את הנשמה ממש. הרגשתי, לא צוחקת, כאילו אני שפן ניסיונות של הרופאים והרפואות. 

כל מה שניסיתי, לא עזר. 

משחות, אמבטיות קרות כקרח בשיא החורף, שינויים תזונתיים מפה עד הונלולו ועוד. פה ושם נחלתי איזו הצלחה בדמות הקלה רגעית, פה ושם זכיתי להרים את הראש מבין הגלים הכואבים ולהרגיש קצת שפיות. 

אך גם כשהרגשתי טוב, זה היה שם באופק ולא הרחק. הידיעה הזו שיש מי ש'שומר' עליי לבל אשכח שיש לי תפקיד בעולם הזה, תפקיד חשוב ועמוק מני ים מהכאב שאני מרגישה כעת -  הובילה אותי לחשוב קצת אחרת על הניסיון שעמו אני מתמודדת בעולם הזה. 

ניסיון שכבר חמש שנים אני בטוחה שקוראים לו טחורים, אך השבוע קיבלתי אבחנה כי מדובר בכלל בפיסורה. 

ולמי שלא מכיר (תודה לא-ל ומאחלת שלא תזכו ב'מתנה' הזו) - אספר שלחיות לצד הפיסורה זה במילה אחת, גיהנום. 

***

"יש לי שתי בשורות בשבילך - אחת טובה ואחת רעה", כך אמר לי הפרוקטולוג בבית החולים שאצלו נבדקתי, אחרי שיום שלם צעקתי לשמיים מרוב כאבים. "הטובה היא שאת לא צריכה ניתוח בשלב זה, והרעה היא שמדובר בפיסורה - מחלה שמאוד קשה להתפטר ממנה", בישר. 

האמת היא שלא ממש ידעתי מה זה אומר. 

אך כשקיבלתי את הפרוטוקול שתיאר מה עליי לעשות מעתה כדי להרגיש טוב עם ה'תיק' הזה, לא ידעתי איך בדיוק זה אמור להיטיב איתי. 

אם במחלות כרוניות אחרות, לוקחים כדור והכל עובר -  פה כמעט ואין על מה לדבר. כדור חזק שאני מקבלת ואכן מעט עוזר להשכיח את הכאב, 'מנטרל' אותי מכל בחינה אחרת וכשאני נוטלת אותו במינון גבוה, הוא יכול להרדים אותי למשך יום שלם ולהשכים אותי עם סחרחורת 'לא מהעולם הזה'. 

לפני הפיסורה, ה'יציאה' העיקרית שדמיינתי לעיני רוחי הייתה לטיול כייפי בחו"ל או אירוע חברתי חגיגי. אבל פה המושג 'יציאה' מקבל משמעות אחרת לגמרי, ומבלי להלאות בפרטים שאינם לצורך, רק אציין של'יציאות' האלה - חייבים לקחת מראש הרבה מאוד דברים שיקלו עליהן, כמו למשל שמן פרפין, סיבים תזונתיים ומים. 

***

והס, הס מלהזכיר מקום שאין בו אוכל מתאים, ושאולי השתרבבה לקערת הסלט במסעדה איזו חתיכה סוררת של פלפל חריף. 

או אז, המעיים מתהפכות בקירבן והכל בפנים צועק 'הצילו'. אז כן, חייבים להתארגן על אוכל מתאים מבעוד מועד, והקושי העיקרי כאן הוא שאף אחד לא באמת יודע להסביר מה אוכלים. זה ניסוי וטעייה, עם הרבה תהייה. 

אז צריך להוריד קמח לבן על מוצריו, סוכר לבן על חטאיו, וירקות סולניים שאכלתי כל החיים כמו תפוחי אדמה, חצילים, פלפל גמבה ועגבנייה - אבל עכשיו זה עשוי להביא לחומציות שאני ממש לא רוצה, אז היי... תנו לי מהירוק-ירוק הזה שהוא לא סולני, והעיקר שאני אוכל כבר לאכול משהו. 

קשה. 

כמי שאוהבת לבשל, ואוהבת לאכול, אין לי מילה אחרת לקושי הזה. זה להתחיל לחיות את החיים של מישהו אחר, של מישהו שלא חשבת שאת יכולה בכלל להיכנס לנעליים שלו והנה, מבלי שביקשת, את בתוכן. 

אבל היי, גם בתוך כל הקושי הזה, הקב"ה 'האיר' לי אתמול חידוש יפהפה. כבעלת תשובה שכל העת מנסה להתעלות ולהשתפר בעבודת השם שלה, אתמול מצאתי את עצמי חושבת על הסיבה הרוחנית שהביאה לכאב הזה, ובעזרת חשבון נפש פשוט ויחסית מהיר, הגעתי עם עצמי לתשובה שזה בוודאי קשור ללשון הרע. 

בתקופה האחרונה, כך הרגשתי, בשל ניסיון ספציפי שאני חווה מול אנשים מסוימים, הרגשתי שאני מדברת יותר מדי בגנותם. 

נכון, זה בלי כוונה. 

נכון, אני תמיד מבקשת סליחה מהשם שנייה אחרי... 

ועדיין. זה שם. מטריד את מחשבתי בכל פעם שאני נזכרת בזה. אז החלטתי לעשות תשובה ולקבל על עצמי להתחזק בהלכות לשון הרע. יותר מזה, ביקשתי מבעלי שבכל פעם שאני מדברת לשון הרע, אפילו רק קצת מתחילה, שיעצור אותי ויזכיר לי: 'קיבלת על עצמך לא לדבר לשון הרע'. 

שנייה אחרי הקבלה הזו, כשחשבתי על המילה פיסורה - פתאום זה היכה בי. רצתי לבעלי וסיפרתי לו את החידוש, אחוזת התרגשות. הרגשתי כאילו הקב"ה בכבודו ובעצמו לחש לי אל תוך האוזן את מה שהוא מבקש ממני... 

והחידוש, קבלו - עד הקבלה שלי מה  ששמעתי הוא פיסורה, ושנייה אחרי הקבלה שלי מה ששמעתי הוא פי - סור - (מ)רע... 

כמה חשוב להיות קשובים בדרך שלנו, בניסיונות שלנו. שום דבר לא בא 'סתם'. לכל כאב, כך אני מאמינה, יש את המסר שלו אלינו, ובתקווה שנבין ונעשה עם זה משהו. 

אולי לא תמיד יהיו חידושים כל כך מרעננים וכל כך יפים ומחזקים על הניסיונות שלנו, אבל מה שבטוח הוא שלהתבונן אנחנו מוכרחים, לעשות תשובה - יפה שעה אחת קודם, ולא לדבר לשון הרע - זה הבסיס. בלי זה, כל בניין שנבנה בתוכנו, יתמוטט כלא היה.