"זה סיוט, השריפה פגעה בכל העצים ולא השאירה לנו כלום"

"אני מרגיש בתוך סיוט שחור שלא נגמר, לא יאומן כמה נזק עשוי להתרחש כתוצאה מאש. כבר יותר משלושים שנה שאני עוסק בחקלאות, ועוד לא חוויתי אסון בכזה סדר גודל". את הדברים אומר לנו בכאב רב משה גזי מקיבוץ 'אלמוג'.

יחד עם הכאב שבקולו נשמעים גם הקושי וחוסר האונים. "עד לפני כשבוע היו לנו בקיבוץ מטעי ענק של תמרים ונחשבנו למגדלי התמרים הגדולים ביותר באזור הנגב. במטעים שלנו יש מאות דונמים של עצים שאותם אני מגדל במשך למעלה משלושים השנים האחרונות, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות - גידול תמרים".

אלא שבשבוע שעבר התרחש מה שאיש לא היה יכול לחזות: שריפה גדולה פרצה במטע והבעירה כמעט את כל העצים. "עבר כמעט שבוע עד שהצלחנו להתגבר על השריפה לגמרי", הוא מספר, "אבל כעת מתחיל הסיוט הגדול שלנו, כי אנו נמצאים מול מטע שחור ומפויח ונזק עצום שאי אפשר לתאר במילים", הוא מציין בכאב.

מלחמה על כל עץ

הכל התחיל בהצתה שנעשתה לדבריו בתחילת השבוע שעבר. "עד עכשיו אנחנו לא יודעים מי הצית את המטע, אבל כשנודע לי על האש ורצתי למקום ראיתי שיש שני מוקדי בערה, ובצד של המטע היה פס הצתה על הקרקע, זה המחיש לי שיש אנשים שגרמו במכוון לשריפה", הוא מבהיר.  

משה מציין כי הוא הזעיק את כוחות הכיבוי ובעבודה משותפת של לוחמי האש וצוות המטע הם ניסו לכבות את הלהבות המשתוללות. "היו עצים שבערו לגמרי, והכבאים נלחמו בלהבות, גם אני והצוות שלי עברנו בין העצים כדי להרטיב אותם מלמעלה עד למטה ולמנוע מהגיצים ומהגחלים להתפשט. עבדנו כך במשך כל הלילה, אך בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הגיעה רוח מזרחית חזקה מאוד, כל המטע הוצת שוב, והאש התפשטה ל- 350 דונם של עצי תמרים נוספים. כל העבודה שלנו ירדה לטמיון".

למחרת בבוקר הם המשיכו במשימה – להרטיב את העצים ולנסות לכבות את הגיצים והגחלים. "העבודה נעשתה מתוך סיכון עצמי גדול, שכן היינו מוקפים במעגל אש, והעובדים שלי ממש סיכנו את חייהם", מתאר משה. "בשלב זה התחילה האש להגיע גם לכלי העבודה שלנו שכל אחד מהם בשווי של כמעט מיליון שקלים. זה היה מבצע הצלה גדול שבכלל לא היה ברור שיסתיים בהצלחה".

לבסוף הגיעו מטוסי כיבוי שכיבו את כל הלהבות, אך גם לאחר מכן עוד נותר צורך להמשיך בכיבוי של שריפות קטנות, וגם התנהלו תורנויות של שמירה על המטע, כדי להילחם בשריפות משניות שפרצו ואף להזעיק את מכבי האש בעת הצורך. "רק בתחילת השבוע הנוכחי אפשר לומר שהשריפה הסתיימה לגמרי", מסכם משה בעצב.

מנסים להשתקם

איך אתם מתאוששים מהשריפה?

"אי אפשר לומר שלא קשה לנו, ובאופן אישי אני מרגיש שפגעו באחד הדברים הקרובים אליי ביותר. זה לא סתם שלבת שלי קראתי 'תמר', התמרים הם באמת חלק מהמשפחה שלנו... אבל אנחנו לא חוששים מעבודה, וביומיים האחרונים כבר הקמנו את מערכת ההשקיה מחדש, וכן את כל הצנרת והטפטפות שהיו במטעים. כשמסתובבים במטע השרוף כואב הלב, אבל אי אפשר שלא להתרגש מהחיבוק הגדול שאנחנו מקבלים מכל עם ישראל ממש. כל הקיבוצים שבאזור שולחים לנו סיוע, וכן מגיעים לכאן אנשים מכל המגזרים ומכל הארץ כדי לעזור לנו. קיבלתי ביממה האחרונה אפילו שיחת טלפון מאחד הלקוחות שלנו מעבר לים שהביע הזדהות וסיפר כמה שהצטער לשמוע על כך, כל הזמן מתקשרים אליי חברים וידידים שדורשים בשלומנו ומציעים עזרה. זה מרגש מאוד, אין כמו עם ישראל".

ומה הלאה?

אני מאמין שנצליח לשקם את המטע בתוך ימים ספורים, אבל אי אפשר לדעת מה יעלה בגורלם של העצים השרופים. ניאלץ להמתין בסבלנות כדי לראות אלו עצים שרדו ואלו עצים לא ישובו עוד לצמוח לעולם".

ואי אפשר שלא לשאול – יש לכם השערה לגבי מי שגרם להצתה?

"אנחנו עדיין לא יודעים והמשטרה חוקרת את כל האפשרויות. הסבירות הגבוהה היא שמדובר בטרור, אך לא ברור על רקע מה הוא הגיע. באופן אישי אני מקווה שהוא יהיה לאומני, כי אם לא כן אהיה מתוסכל מאוד. אני לא מסוגל לחשוב שמישהו מהאנשים שאני מכיר עשה את זה".