חיים שלמים של תורה ומידות טובות: השיעור שהרב גרשון אדלשטיין זצ"ל לימד אותי

יום שלישי 09:00 בבוקר. ההתראות מגיעות מכל עבר: "המצב של הרב גרשון אדלשטיין חמור – תתפללו!". מבין המילים ודחיפות ההודעות ניתן היה להבין שהדקות האלה קריטיות. כל התוכניות לבוקר זה התאיידו, כולן בטלות ומבוטלות – עכשיו עושים הכל, אבל הכל, כדי להציל את חייו של רבנו ואת חיינו שלנו. פרקי התהילים נאמרו בכוונה יתירה, בתחנונים מעומק לב, משוועים לשיפור כלשהו במצב. אך ההודעות ממשיכות להגיע: "החייאה! תתפללו! תקרעו שערי שמים!...".

ואז... ברוך דיין האמת...

הדמעות זולגות מאליהן, בראש לא עוברת אף מחשבה. בלב יש רק חור גדול של עצב וייאוש – ראש הישיבה איננו.

שעה ארוכה חולפת, הטלפון מצלצל שוב ושוב, ואני יושב ולא זז: תעזבו אותי עכשיו, אין לי כוח לכלום!

בדרכי להלוויה חשבתי לעצמי: על מה העצב הגדול? הנה יהודי שחי חיים ארוכים בבריאות טובה וניצל היטב את כל חייו – עד לרגע האחרון ממש הוא עסק בתורה בהתמדה עצומה, והשפיע רק טוב על העולם. הוא חי את חייו עלי אדמות הכי טוב שאפשר. אז על מה העצב? אני לא זכיתי להימנות על תלמידיו של הרב אדלשטיין, אז מדוע אני חש כל כך יתום?!

אלא מה, הרב גרשון אדלשטיין לא היה רק ראש ישיבה ונשיא מועצת גדולי התורה. קיומו, כך מתברר, היה משמעותי עבור כל אחד מאיתנו.

בואו נודה על האמת – לא קל לנו. כיהודים אנחנו נרדפים כבר אלפי שנים, כשומרי מצוות אנחנו נאלצים להתמודד מול מציאות שלא מכירה בערך אורח החיים שלנו. ועמלי התורה היקרים שלנו? אוי, כמה הם מושפלים ונרמסים תדיר עד עפר.

לא קל לנו, אבל משום מה אנחנו לא נכנעים. אנחנו עומדים כסלע איתן מול גלי השנאה והמשטמה ששוטפים אותנו. אבל תגידו, מהיכן הכוחות? כמה אפשר לסבול מבלי להישחק ולהתייאש?

והתשובה נמצאת בתוכנו. כשמפנים את הראש פנימה לתוך הקהילה שלנו ורואים את גדולת חבריה – את מעשי החסד, את הערכים הנעלים ואת בני התורה היקרים שלנו שבזים לחומריות הריקה ומקדשים חיים רוחניים ומלאי תוכן – המבט הזה פנימה משנה הכל.

ומעל הכל מתנשאים גבוה מעלינו גדולי התורה – מלאכים בדמות בני אדם, שנוכחותם היא כמו מגדלור בלב ים סוער. בגדלותם הם מאירים את דרכנו ומלמדים אותנו שכל המאמץ והסבל הזה שווה, כי בסוף אנחנו הם אלה שהולכים בדרך הנכונה. וכל קושי נסבל כשאתה יודע שאתה בדרך הנכונה.

גדולי התורה הם מקור האנרגיה שלנו, וכאשר מי מהם נפטר – ניתק מקור חיותנו. ואיך אפשר שלא נרגיש יתומים?!

דמותו המחייכת והמחזקת של האדם השלם בתורתו ובמידותיו הטובות – זהו השיעור הכללי שהרב אדלשטיין העניק לכולנו.

אולם בנוסף לזאת, ובנוסף לשיעורים שזכו תלמידיו לקבל ממנו, הייתה לי הזכות לקבל ממנו שיעור פרטי: לפני כמה שנים הובלתי קבוצת אנשי עסקים מהציבור הכללי לסיור בבני ברק להכרת המגזר החרדי. לישיבת פוניבז' הגענו בדיוק בשעה שהרב אדלשטיין יצא מהיכל הישיבה לכיוון ביתו.

מאות תלמידים עמדו בשקט במרפסות הישיבה וליוו במבטם את הרב אדלשטיין. אנחנו עמדנו והמתנו בקצה גרם המדרגות כאשר ראש הישיבה חלף על פנינו. אך רגע לפני שנכנס אל הרכב שהמתין לו, עצר הרב אדלשטיין, סב על עקביו ופנה לעברנו.

בחיוך מאיר שאל למעשינו, וכשעניתי לו – הוא, ממרום גילו ומעמדו, פנה לכל אחד חברי הקבוצה ושאל לשמו, לשלומו ולמקום מגוריו. אחד ממשתתפי הסיור העז פניו וביקש ללמוד חברותא עם ראש הישיבה, והרב אדלשטיין נענה בחיוב על אתר וביקש ממני לתאם זאת.

לאחר שיחה נינוחה נפרד מאיתנו ראש הישיבה בחביבות ופנה לדרכו.

האירוע הזה היה שיעור קצר, בהיר ותכליתי, עבורי ועבור מאות הבחורים שצפו בו, כיצד ראוי לנהוג כלפי יהודים מהציבור הכללי – במאור פנים ובכבוד.

אוי, מי ייתן לנו תמורתו.