סיון רהב מאיר: הרב אדלשטיין זצ"ל הזכיר לנו שאדם צריך להנהיג קודם כל את עצמו

אין לי אף תמונה מהמעמד הנפלא הזה, וטוב שכך. הנה ניסיון לתאר אותו במילים: כשהשמש זרחה על רחבת הכותל המערבי ביום שישי בבוקר, בחג השבועות, היו שם עשרות אלפי אנשים.

החלטתי לבדוק רגע מי הם: בסיבוב קצר סביבי פגשתי קהילה שהגיעה מהעיר מעלות לערוך את החג בירושלים, ובית כנסת שהגיע מערד.

לידי ברחבה עמדו שתי קבוצות. תיכון יהודי מניו יורק ותיכון יהודי מלוס אנג'לס. "זו הפעם הראשונה שלהם", אמרה לי המנהלת מלוס אנג'לס, "ורואים בזמן אמת שהם יזכרו את זה לכל החיים. בשנה הבאה בחג השבועות הם כבר יהיו בקולג'...".

ובסמוך: תפילה בשירה ובריקודים עם אהרון רזאל. פגשתי שם את דניאל מאור, עם קבוצת סטודנטים גדולה של פרויקט "נפש יהודי". לפני ארבעה ימים הוא נבחר לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים ב"שערי מדע ומשפט". הוא בא להודות, ולהתפלל.

הבאה בתור אמרה לי ששמה אריאלה. "אבל זה השם שלי רק יומיים", חייכה. מתברר שהיא נולדה בפרו, בשם ליאונלה, ותמיד הרגישה שם זרה. היא התגיירה ממש בערב החג, ובחרה שם יהודי. עכשיו היא פה, מוקפת בחברות שליוו אותה בתהליך, חוגגת לראשונה את חג מתן תורה כיהודייה.

היו אנשים רבים שלא ניגשתי אליהם. לא רציתי להפריע לריכוז, להתלהבות, לתפילה. היה ברור שהם אחרי "תיקון ליל שבועות", המסורת של הלילה המיוחד הזה. חז"ל כותבים שמי שלומד תורה בלילה – חוט של חסד מופיע על פניו ביום. האם אפשר באמת לראות זאת? נדמה לי שכן.

טוב, אלה התשובות רק במטרים ספורים סביבי. תכפילו את זה בעשרות אלפים שהיו שם, ובעוד מאות אלפים בכל רחבי העולם היהודי. או בעצם, איך אמר לנו מישהו שארגן מניין של מג"בניקים שקמו מאוחר, כי שמרו עלינו כל הלילה? "אתם מתרגשים פה? תכפילו פי מיליון, ותבינו איך נראה מעמד הר סיני".

יברכך!

זמר מתחיל שעולה לגדולה – עלול להשתנות ולהפוך לשחצן מנותק. יזם צעיר שמתעשר והופך למיליונר – יכול לאבד את שלוות הנפש שלו ואת מידותיו הטובות. הסכנה הזו אורבת לכולנו, גם במקרים קטנים יותר. כל אחד יכול לקבל תפקיד, להגיע לעמדת השפעה, ולא לעמוד בניסיון. 

בשבת קראנו בפרשה את ברכת הכהנים המפורסמת, שנפתחת במילים: "יְבָרֶכְךָ ה' – וְיִשְׁמְרֶךָ". רבי חיים בן עטר מסביר בספרו "אור החיים": ככל שהברכה גדולה יותר, כך צריך יותר שמירה. יש חשש שהברכה עצמה תגרום לך להתגאות, לשכוח מאיפה באת, להתבלבל ולאבד את הכול.

האדם צריך לומר: שמור עלי מפני הצלחתי. אני רוצה לשלוט בה, ולא לתת לה לשלוט בי. ברכה של עושר ושגשוג זה לא מספיק. דווקא כשהם מגיעים, דווקא כשאנחנו חווים הצלחה – צריך גם להיות ערניים, לשים לב להשלכות, להישמר.

שנזכה כולנו ל"יְבָרֶכְךָ ה' – וְיִשְׁמְרֶךָ".

סיימת את המשימה? הדלקת את האש?

כולנו מכירים את זה: אנחנו ניגשים לסלולרי רק כדי לשלוח מייל או לשלוף מספר טלפון של איש קשר, וקולטים שקיבלנו כמה הודעות בווטסאפ. אנחנו עונים, ואז מפתחים שיחה עם כמה אנשים במקביל, ובינתיים כבר נכנסים לאפליקציה של הבנק וגם מתעדכנים בחדשות או מחפשים מה חדש באתרי הקניות... בלי לשים לב אנחנו מוצאים את עצמנו שקועים במסך דקות ארוכות, כשהמייל שבשבילו ניגשנו אליו מלכתחילה בכלל נשכח.

בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך, יש הנחיה מיוחדת כיצד להדליק את הנרות במנורה בבית המקדש: צריך לקרב את האש אל הנר שמדליקים, עד שהוא מסוגל לדלוק באופן עצמאי. "עד שתהא השלהבת עולה מאליה", כותב רש"י. צריך לעבוד ולהתאמץ ולהדליק את האש, אבל לא להמשיך הלאה לפני שהיא בוערת לבד. רק אז, כשהמשימה בוצעה במלואה, אפשר לעבור לנר הבא.

חני וינרוט ז"ל שמה לב לתנועה הנפשית שהדרישה הזו יוצרת אצל המדליק: הוא צריך לעבוד לאט, בסבלנות, להדליק נר אחרי נר ולא לרוץ קדימה אל הנר הבא בתור לפני שהנר הקודם דולק כראוי. הוא לא ממשיך אל המשימה הבאה לפני שהמשימה הקודמת הושלמה עד תום. הוא לא קופץ בין מטלות.

בתקופה שבה הטכנולוגיה מקצינה יותר ויותר את הפיזור ואת הסחת הדעת שלנו, חני כותבת שיש כאן תזכורת: צריך לעבוד צעד אחר צעד, במתינות, בריכוז ובתשומת לב.

שגריר של הנצח

הרב גרשון אדלשטיין נפטר השבוע, בגיל מאה. אני זוכרת שאחרי פטירת הרב שטיינמן, התקיימה ישיבה שבה הוא היה אמור לדבר לראשונה כמנהיג ציבור. הייתה ציפייה לנאום שלו, סקרנות לשמוע מה המשימות שיציג.

הוא הגיע כרגיל עם פתק קטן ומקופל, ואז הציג את האויבים: מפלגות פוליטיות? חוקים בכנסת? לא. הוא החל לפרט מן הכתב מה הכי דחוף לעשות: לטפל במידת הכעס, בלשון הרע, לעשות מעשים טובים, לא לקנא. הציבור הופתע, אבל מי שהכיר אותו ידע: הוא חשב שתיקון המידות הוא היעד שלנו בעולם. האויבים הם קודם כל פנימיים ולא חיצוניים, ובהם הוא נלחם בהצלחה מאה שנה.

האיש שנולד בליטא ב-1923 ראה את כל נקודות השיא והשפל של המאה האחרונה: משטרים קמו ונפלו, אידיאולוגיות של קומוניזם ונאציזם ופאשיזם סחפו אומות ומדינות ואז קרסו, מלחמת עולם פרצה, עם ישראל שב לארצו, התרבות והטכנולוגיה השתנו לחלוטין, והוא? רכון על הגמרא, מעביר את התורה מדור לדור. לומד ומלמד, מייעץ ומחזק, עונה ומדריך. מאה שנות יציבות, מאה שנות חביבות.

התחושה שלי כשראיתי אותו הייתה תמיד שיש פה חתיכה של נצח, שגריר של מעמד הר סיני שחי בקרבנו. אבל הוא ודאי לא היה רוצה הספדים גרנדיוזיים כאלה. הוא היה פשוט אומר לעשות היום לזכרו דברים קטנים, מעשיים, בלי לחץ. לנסות לוותר יותר, ללמוד בכל יום משהו שיחזק וישפר אותנו, לתת עוד קצת כבוד לבני המשפחה והחברים. מי שכונה "מנהיג הציבור החרדי" – הזכיר לנו שהאדם צריך קודם כל להנהיג את עצמו.

לזכרו.

מה עושים עם הטעויות?

לא נעים לקרוא את הפסוקים האלה. פרשת השבוע מתארת איך הדור שחווה על בשרו את יציאת מצרים – מתחיל להתבלבל לגמרי. פתאום הם מיואשים, מתלוננים על המצב, רוצים לחזור לאחור. לא משנה כמה ניסים וכמה חסד מקיפים אותם, הפרשה מתארת בכנות שורה של משברים ותלונות, כולל אפילו געגועים לחיים במצרים.

למה לא למחוק חלקים כאלה מהתורה? למה לא "לשפץ" אותם קצת? פרשנינו מסבירים: אסור לזלזל בנפילות האלה. הסיפורים על העבירות הם חלק מהתורה הקדושה. זו מצווה ללמוד את הסיפורים האלה – כדי ללמוד לקח.

המסר עבורנו ברור. יש בחיים של כולנו כישלונות ונפילות, השאלה היא מה עושים איתם. במקום למחוק את העבר, אפשר לעשות מהטעויות ומהחטאים שלנו תורה. כלומר, ללמוד מהם, להפוך אותם לתמרור אזהרה, למקור של כוח שיכוון אותנו בעתיד.

בשבוע שבו אנחנו פותחים את ספר התורה כדי לקרוא סיפורים כאלה על אבותינו, אפשר לשאול את עצמנו: איפה בחיים קרו גם לנו דברים כאלה? והאם אנחנו לומדים מהם?

מה קורה כשספר תורה מסיים את תפקידו?

כולנו מכירים את החגיגה שנערכת בהכנסת ספר תורה, אבל מה קורה כשספר תורה מסיים את תפקידו? הערב נראו בכותל תמונות יוצאות דופן: 19 ספרי תורה הובאו לגניזה בטקס מיוחד.

הספרים האלה שימשו מיליוני אנשים לאורך השנים. ייתכן שרוב מי שקורא את הטקסט הזה – נתקל בהם באחד מביקוריו בכותל. הם הוצאו מארון הקודש שוב ושוב בחגיגות בר המצווה הרבות בכותל, בריקודים בשמחת תורה, בשבתות, בחגים, בראשי חודשים ועוד. חלקם בני כ-150 שנה, ספרים ששרדו את מלחמת העולם הראשונה והשנייה והגיעו לארץ אחרי השואה.

(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)

ועכשיו, אחרי עשרות שנים, הם כולם התבלו מרוב שימוש ונחשבו לספרים פסולים. אחרי אמירת תהילים וסליחות, על פי מנהג ירושלים, הם נלקחו לקבורה בהר הזיתים.

תהיתי האם זה אירוע עצוב, או בעצם אירוע משמח, שמעיד על עוצמה וחיים ופעילות בלתי פוסקת בכותל המערבי, דבר שלא זכינו לו שנים.

ולסיום, רב הרובע היהודי, הרב אביגדור נבנצל, אמר לקהל שהגיע למעמד המיוחד: "צריך לזכור שלא אנחנו מלווים את ספרי התורה, אלא התורה היא המלווה אותנו".

(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)