זה התהליך שמתבגר צריך לעבור, כדי שתהא השלהבת עולה מעצמה

אני רוצה לשתף אתכם בתגובות שקיבלתי על שאלה ששאלתי באחד הטורים הקודמים. בטור שאלתי מה הקשר בדימוי של בני הנעורים – לחץ וקשת (כלשון הפסוק בתהילים: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים"). יש תשובה נפלאה (ששמעתי מהרב רוזנברג ממקסיקו),שכמו חץ, אם רוצים שיעוף רחוק, צריך למשוך אותו אל הלב שלנו. הקירוב הזה מועיל לנערים להאמין בעצמם ולממש את יכולותיהם. בינתיים שמעתי עוד תשובות מקסימות, ורציתי לשתף בתשובה (ששמעתי מהרב נתנאל גבאי),שכמו שחץ יכול לעוף קדימה ולהתקדם רק אם קודם היה שלב של נסיגה אחורנית - כך גם בני הנעורים. לפעמים נראה שהם לא ממש מתקדמים. כל האהבה והמסירות שהשקענו בהם לא ממש נותנים פירות, והם פתאום חורקים ומזייפים, ואפילו נסוגים אחורנית. אבל זה רק חלק מהתהליך של העלייה.

אני חושב שהיסוד הזה מרומז בפרשה שלנו. בפרשתנו מסופר שעם ישראל, במדבר, התגעגע לקישואים ולבצלים, לשומים ולאבטיחים. צריך להבין מה קורה פה. עם ישראל שחט את גילולי העבודה הזרה שבה היה שקוע, מסר נפש, הלך אחרי ה׳ למדבר, זכה לקריעת ים סוף ולמעמד הר סיני, כשהוא מלווה בענני כבוד, מן, משה רבנו, משכן ומזבח – ועם כל זה, הוא התגעגע לאבטיחים ולבצלים שהיו במצרים? איך אפשר להבין את זה?

כנראה שכך היא דרכה של עלייה רוחנית. היא אינה רציפה וליניארית, אלא יש בה שלבים שונים. התרוממות הרוח האדירה שזכה לה עם ישראל לא נגמרה ב"הפי-אנד" רוחני מתוק ונפלא, אלא אחר כך נדרשה עוד עבודה עצמית, של מסעות קשים בדרכם לארץ המובטחת. הדרך לא היתה קלה, היו בה גם נפילות. אחרי מתן תורה היה חטא העגל, שבירת לוחות, נפילות בקברות התאווה. בצד המסעות קדימה לעבר הארץ המובטחת היו גם שמונה מסעות שבהם נסוגו לאחוריהם. כל זה חלק מתהליך העלייה, זה חלק מתהליך ההתקרבות לארץ המובטחת.

בחינוך הילדים צריך לדעת שזה יסוד חשוב במיוחד. גם הנערים שלנו עושים לפעמים מסע משלהם. לנו, ההורים, זה לא קל. יש לנו ציפיות טהורות עבורם, והחריקות שבדרך באמת לא מתאימות לנו. זה מאכזב ומתסכל, מייאש ומדאיג. הם יודעים איך ללחוץ לנו על הכפתורים הכי רגישים. אנו רוצים למנוע מהם את הנפילות המסוכנות והמדרונים החלקלקים שהם עוברים בדרך. באופן טבעי, אנו מנסים לעזור להם דרך ביקורת ותוכחה, נקיפות מצפון ושיחות מוסר. אם זה היה עובד, זה כנראה מה שבאמת היה צריך לעשות. אבל אם זה גורם לתוצאה הפוכה, וכמו בומרנג רק חוזר ומתפוצץ לנו בפנים, אז צריך לשנות אסטרטגיה. תחבולות לא יעזרו כאן, צריך לבחון את היעד.

בפסוק כתוב: "חנוך לנער על פי דרכו", ולא "על פי דרכי", ולכן צריך לקחת אוויר. יש כאן תהליך שמתבגר צריך לעבור, כדי שתהא השלהבת עולה מעצמה. גדולי הדור לימדונו שעיקר תפקידנו כהורים בליווי התהליך, הוא לדאוג לבית חם ואוהב, שיודע להכיל תהליך, גם בשלבים הקשים שבדרך, ממש כמו שהקב"ה מעביר אותנו. כחיצים ביד גיבור, שמסוגל גם לקחת צעד אחורה, אל הלב, וזה מה שיתן להם את הכוח להתקדם בכל הכוח.