האם האבחנה שקיבלת מקלה עליך, או דווקא מכבידה?

בזמן שהיא דיברה, לא היה לי ספק לגבי האבחנה שלה.

צורת הדיבור, האופן הסיפורי והדרמטי של התוכן, קצב וטון הדיבור, והתופעות שהזכירה תוך כדי שהיא מתארת יום בחייה, לא השאירו מקום לספק.

יש לה הפרעת קשב וריכוז.

בין לבין נאלצתי לעצור את שטף דבריה, למקד ולברר נקודה נוספת.

ואף על פי שהתשובה הייתה לי ברורה עדיין השארתי לעצמי מרווח לטעות, כי כשעובדים עם אנשים, יש הרבה פעמים גם טעויות.

רק אחרי ששאלתי את כל מה שאני צריכה לברר וקיבלתי את התשובות, שאלתי בזהירות: "תגידי, האם בעבר יצא לך לשמוע את המושג 'הפרעת קשב וריכוז'?".

רק שאלתי, והיא פרצה בבכי.

"בבקשה, תגידי לי שזה זה. תגידי לי! יש לי הפרעת קשב? זה כל הסיפור? בגלל זה החיים שלי ככה דפוקים?".

הסתכלתי עליה ואמרתי: "אני מבינה שכל מה שאת רוצה זה לדעת למה את סובלת כל כך...".

"נכון, נכון! אני לא יכולה יותר ככה! אני לא יכולה! כל החיים שלי הרוסים! אני לא מצליחה להחזיק עבודה נורמלית, ובעלי מאשים אותי שבגללי אנחנו במינוס. הבית חוגג בבלגן, אני תמיד שוכחת משהו איפשהו, מתבלבלת בין הימים, הבנות מאחרות לבית הספר, בעלי כבר התייאש מלהזכיר לי שוב ושוב דברים כי תמיד אני שוכחת. די. די. נמאס לי מעצמי!".

"ואם אגיד לך שיש לך הפרעת קשב וריכוז?".

"אז לפחות אני אדע מה הבעיה שלי ואבין שאני לא דפוקה. בטוח יש פתרון לאנשים עם הפרעת קשב. אני לא היחידה בעולם עם זה!", היא אמרה בחצי צעקה, גמעה רגע אוויר והמשיכה, "סוף סוף אפשר יהיה להאשים מישהו אחר...".

"תראי, מי שמאבחן הפרעת קשב וריכוז זה פסיכיאטר, נוירולוג או רופא משפחה שהתמחה בנושא. אני רק יכולה להגיד לך אם יש טעם לפנות לאבחון רשמי. וממה שאת מספרת, אני חושבת שסיכוי גבוה מאד שתאובחני עם הפרעת קשב וריכוז".

היא הסתכלה עלי ושאלה בשקט: "זה אומר שאני נורמלית? נכון שאנשים עם הפרעת קשב הם נורמליים?".

"ברור", אמרתי. "מה גורם לך לחשוב שאולי את לא נורמלית?".

"כי זה מה שהסביבה גרמה לי להרגיש מאז שאני קטנה. שאני עם ידיים שמאליות, ורגליים שמאליות וראש עקום, ויש לי כנפיים כי אני כל הזמן קופצת מדבר לדבר ועפה עם החלומות שלי. רק זנב חסר לי", היא אמרה בכאב.

"אנשים עם הפרעת קשב הם נורמליים לגמרי", אמרתי. קודם כל שתירגע. "יחד עם זה, צריך לדעת שיש להם שינויים במבנה המח שגורמים להם לתופעות מסוימות, חלקן חיוביות וטובות, כמו יצירתיות ותושייה, וחלקן פחות חיוביות, כמו בלבול ושכחה של זמנים או חפצים".

ראיתי את הגוף שלה, שהיה קפוץ ומתוח, נרגע ורפה אל תוך מסעד הכסא.

הסברתי מה שהסברתי, הפניתי לאן שהפניתי, וכשהיא עמדה בדלת היא רק אמרה: "שתדעי לך, שהפגישה הזו שווה חיים שלמים. חבל שלא פגשתי אותך לפני 20 שנה. הייתי חוסכת הרבה כאב וצער".

"אני שמחה שלפחות הרווחת עכשיו עוד כמה עשרות שנים קלות יותר", חייכתי אליה.

***

ועוד דוגמא, אחרת לגמרי: "אני מאובחנת כפוסט טראומתית" (PTSD),היא אמרה די בתחילת הפגישה הראשונה.

"מה זה אומר?", שאלתי, כאילו אני לא יודעת.

"זה אומר שיש כל מיני תופעות לא צפויות שקורות לי פתאום, מטריגרים הכי קטנים שיש", היא ענתה.

"אוקיי, אני שומרת את המידע הזה", אמרתי, ופניתי לעבוד על הנושא לשמו היא הגיעה.

פגישה ועוד פגישה, יש תובנות נהדרות ואין התקדמות.

"אני פוסט טראומתית", היא אמרה לי בכל פעם שאתגרתי אותה.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה שעוברת לי בראש", אמרתי, כמעין בקשת רשות לשאלה הלא כל כך נעימה שאני מתכוונת לשאול.

"נו?", היא הסתקרנה.

"כמה את מרוויחה מהעובדה שאת פוסט טראומתית?", שאלתי ונשענתי לאחור, יודעת שהשאלה הזו לא פשוטה, ואין לי שמץ של מושג מה תהיה תגובתה.

היא הייתה רגע בהלם של ממש, כחכחה בגרון ואז ענתה: "האמת, לא מעט".

"לפחות את גם מרוויחה מזה משהו", אמרתי, ושתינו צחקנו לרגע. "ביום שתחליטי שאת מוכנה לוותר על הרווחים שלה, את תוכלי להתקדם בחיים לאן שאת רוצה. עד אז, חבל על הזמן והכסף שלך, כי כל פעם שנדרש ממך מאמץ, את תולה את אי העשייה בעובדה שאת מאובחנת ב-PTSD. יש לי תחושה חזקה, שביום שתחליטי שאת יכולה, למרות ה-PTSD, את תעופי רחוק", אמרתי ונפרדתי ממנה לשלום.

אחרי כמה חודשים, אבא שלה, שהפנה אותה אלי מלכתחילה, כתב לי שלמרות ה"טיפול הקצר" הבת שלו ממש השתנתה, ואין לו מילים להודות לי.

התאפקתי לא להשיב לו שבסך הכל הייתי המטפלת היחידה (מתוך כמה וכמה) שהעזה לשים לה מראה ברורה, ושהבת שלו, שהיא חכמה מאד, תפסה את ההזדמנות בשתי ידיים, ולמרות הקושי והפוסט-טראומה, בחרה לא לוותר לעצמה על החיים שלה.

ואולי דווקא, בזכות.

***

מירב, שם בדוי, היא הקטנה במשפחה. כולם נישאו, מלבד שני אחים בישיבה והיא. כולם עברו את הגיל המקובל אצלם לנישואים.

היא סובלת מנדודי שינה ומפחד ממשי שיקרה משהו נורא. כדי להרגיע את עצמה, היא פיתחה כמה וכמה טקסים שרק היא והקב"ה יודעים עליהם, ועכשיו אני הצטרפתי והפכנו לשלישיה הסודית.

"אין סיבה שיקרה משהו נורא", היא ניסתה להסביר לי. "בסה"כ יש לי בית ומשפחה ועבודה טובה... זה די מוזר, הפחד הזה", היא אמרה.

במשך כמה וכמה פגישות עבדנו על הפחד, ומשהו שם היה לי חסר.

החלטתי לבדוק שוב.

הבית נשמע כמו בית נורמטיבי, ילדות רגילה, לא היה אירוע חריג.

"תראי, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל מדי פעם אבא שלי היה צורח... לא משהו נחמד אבל גם לא סוף העולם", היא אמרה לי פתאום אחרי כמה פגישות, ועיניה שוטטו בחדר שלי, מחפשות מקום לברוח.

הלב שלי נעצר לרגע. בינגו.

"תני לי דוגמא", ביקשתי, לפני שאקפוץ למסקנות פזיזות.

היא נתנה דוגמא שהבהירה לי שהיא גדלה בבית שבו האבא משליט טרור, וה"מדי פעם" שהיא אמרה בהתחלה היה קצת יותר מאשר "מדי פעם", והפך ל"לעיתים קרובות". וה"צורח" היה גם "שובר רהיטים, מקלל, מאיים".

לא פלא שהיא בחרדה גדולה, קיומית.

לא פלא שהיא מתקשה להירדם.

עכשיו ברור לי למה היא פיתחה טקסים להרגעה עצמית, שבמקום להרגיע, מוסיפים לחרדה.

"מה מביא אותך לספר לי את זה עכשיו?", שאלתי, מתוך ניסיון להבין מה הסיבה שהיא הסתירה מידע חשוב כל כך.

"כי אתמול היה אירוע מורכב בבית ו... וחשבתי שאולי זה קשור", היא אמרה, והחניקה בכוח את הדמעות שרצו לפרוץ.

ישבתי מולה ורק אמרתי שהיא עברה חיים תחת אלימות לכל דבר ועניין. "אבל הוא מעולם לא נגע בי!", היא ניסתה להגן עליו, והייתי צריכה להסביר שאלימות באה לידי ביטוי בהרבה צורות, ואחת מהן היא בדיוק זו: חיים בצל התקפי זעם פתאומיים ובלתי נשלטים שהשליטו פחד אימים בבית.

הסברתי לה קצת על הפרעה טורדנית כפייתית (OCD),והצעתי שתפנה לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר, במקביל לטיפול אצלי.

מאותו הרגע שנתתי שם לקושי שלה, היא הרגישה שהיא הולכת עם צל כבד שרק הכביד עליה, ובנוסף לכל, גוש של כעס על אביה החל לעלות לה בבטן, ועם הזמן תפח עוד ועוד.

"הוא החריב את חיי", היא אמרה לי בכעס ועם דמעות בעיניים. "הכל בגללו! איך אמרת שקוראים למה שיש לי? אז זה בגללו! אני שונאת אותו!".

היא סרבה לפנות לפסיכיאטר.

הסכמתי להמשיך לטפל בה, כי ב"ה יש לי ניסיון והצלחות בתחום, אבל הבהרתי שזה ייארך יותר זמן וידרוש הרבה סבלנות.

היא הסכימה, אבל במקביל התכחשה לגמרי לעובדה שיש לה הפרעה שניתן לטפל בה בקלות וביעילות רבה יותר עם סיוע של טיפול תרופתי.

***

הסיפורים האלו ורבים דומים מביאים אותי מידי פעם להרהר בשאלה: האם אבחנה מקלה או מכבידה?

כבר פגשתי לקוחות שאבחנה כזו או אחרת טלטלה את עולמם וגרמה להם להרגיש רע.

פגשתי אנשים שלקרוא לבעיה שלהם בשמה גרם להם לייאוש ולחוסר רצון לשנות.

יחד עם זה, פגשתי רבים שדווקא הגדרת הבעיה אפשרה להם לנרמל את הבעיה, להבין שהם בסדר ולבנות תוכנית פעולה.

בדור שלנו, כמעט כולנו מאובחנים או בדרך להיות מאובחנים, וכל אדם שני מאובחן במשהו:

פוסט טראומה או טראומה מורכבת

דיכאון אחרי לידה או דיכאון בכלל

ניצולי פגיעה מינית / הטרדה מינית

הפרעת אכילה (לסוגיה השונים)

הפרעת קשב וריכוז

הפרעת תקשורת

הפרעת חרדה

נכות רגשית

נרקיסיסטיות

כפייתיות ואובססיביות

שכחתי משהו?

לפעמים אני חושבת שהגזמנו. הגזמנו באבחנות. מרוב דיבורים על הבעיות, אנחנו מצליחים למצוא בנו כמה וכמה מהן.

לפעמים אני חושבת איזה מזל יש לי ולילדי, שאנחנו בדור שיודע לקרוא לקשיים בשמם, ויש התמחויות ותתי-התמחויות, כך שברוב המקרים יש גם דרך לטפל.

לפעמים אני חושבת שעצם אבחון הבעיה מאפשר הקלה גדולה, כי סוף סוף "אני לא אשמה". "זו לא אני, זו המחלה / הפרעה / בעיה".

לפעמים אני מרגישה שיש מי שלוקח את ה"הקלה" הזו צעד קדימה, מסיר אחריות ומפיל אותה על האבחנה.

אם בכל זאת אני צריכה להכריע מה עדיף, אז מתוך הסתכלות על מגוון הקשיים שנתקלתי בהם בקליניקה, והניסיון הטיפולי שלי, אני מעדיפה את האמת, גם כשהיא כואבת. וכאשת מקצוע, אני מחויבת להגיד ללקוחות שלי את האמת, באשר היא.

אמת מאפשרת לחפש דרך, למצוא אותה, לעלות עליה וללכת עד לפתרון או להקלה המתאימה.

אמת מאפשרת להבין אם יש פתרון, ואם לא, לחפש את הדרך להתמודד הכי טוב.

אמת מאפשרת להפסיק לחפור בשאלות, במחשבות, בתהיות.

אמת נותנת סוג של שקט נפשי, שהוא, לפעמים, הדבר הכי חשוב.

***

לא סתם העליתי את הפוסט הזה היום.

לרוב אני רוצה לעמוד מול האמת, קשה ככל שתהיה, ולהתמודד מולה.

אם זו בעיה רפואית או רגשית, אני רוצה שם כדי שאוכל לדעת איך לטפל בה, אל מי לפנות, ואיך לפתור את הבעיה.

יחד עם זה, כשלפני זמן לא רב קיבלתי אישור מאשת מקצוע בקשר לקושי מסוים שקשור לאחד מהילדים שלי, הרגשתי שידי רפות ושאיבדתי את המוטיבציה לשנות את המצב, ובעיקר, הרגשתי חוסר תקווה.

במשך מספר ימים הרגשתי שאני אבלה ממש. ה"אישור" שקיבלתי גרם לי לשקוע.

רק בשיחה עם חברה טובה, ששאלה: "בשביל מה זה היה טוב?", הבנתי שאולי זה לא היה טוב.

עד שקרה אירוע כלשהו, בו יכולתי להתבונן לרגע מהצד, כשבראש שלי מסתובבים כמה משפטים שאמרה אותה אשת מקצוע, שנתנו תיקוף משמעותי לחוויה הלא פשוטה שלי. "זו לא את", אמרתי לעצמי. "את אמא נהדרת. את הכי משתדלת שיש. מה שקורה עכשיו לא קשור אליך". הרגשתי הקלה גדולה, וגם כאב. כן, אפשר להרגיש את שניהם.

וידעתי שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, וכל השאר, בידי שמים.

ולשם שינוי הפסקתי לייסר את עצמי.

האשמה מתה.

איתך, עם אבחנה או בלי.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן