הרבנית ימימה על הפיגוע בחרמש: "יושבת אמא עם שני ילדים ותלתליהם זהובים, ואבא שלהם נרצח"

הגענו לקו פרשת המים.

זו פרשתנו, "שלח לך", שמלווה אותנו כבר אלפי שנים

ובגללה אנחנו צמים בכל שנה בתשעה באב.

כאן החורבן מתחיל.

והכל מתחיל מפחד.

המרגלים חוזרים למחנה ופשוט מבעיתים את האנשים

– אין לנו שום דרך לרשת! הם אומרים.

אנו לא יכולים לרשת את הארץ המבהילה הזאת.

אין לנו סיכוי מול יְלִדֵי הָעֲנָק.

ואכן, לפי האמת שקוראים ברשת,

אי אפשר לרשת.

מפני שכשהם שואלים את הבינה המלאכותית הזו

– מה המצב שם בארץ?

– היא תוציא להם אינפורמציה על הגבולות שאמורים להיות שקטים;

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, ודווקא שם, איפה שאין חשש,

נרצחים שלושה חיילים.

ובישוב שקט ועדין בחרמש,

יושבת אמא עם שני ילדים על ברכיה

ותלתליהם זהובים, מתוקים כאלה,

ואבא שלהם נרצח.

ורש"י כותב: בכל מקום שעברנו,

כך אומרים המרגלים, מצאנום קוברי מתים.

הם רואים בארץ עוד הלוויה ועוד הלוויה ועוד הלוויה

והם לא מבינים שה' עושה את זה בכוונה,

שיושבי הארץ הענקים יהיו עסוקים במתיהם

ולא יבחינו במרגלים

וכך יוצא שלכאורה, זו האמת על הארץ הזאת.

אי אפשר לרשת אותה (חלילה!).

ואני תמיד אומרת שאם היו מעמידים אותם לדין

לפי חוק איסור לשון הרע,

הם היו יוצאים זכאים – "אמת דיברתי"!

הם מתארים בדיוק-בדיוק את מה שהם ראו.

והם מסיקים את המסקנה המתבקשת:

האם נוכל לרשת?

ואלה פחדי הרשת

וכל האינפורמציה המבעיתה שאנחנו מקבלים מהרשת.

בשנת 2023 נכנסנו לעידן חדש,

עידן הבינה המלאכותית שבו יותר מאי פעם

מזרימים אלינו עוד ועוד מידע,

וחלקו הגדול בכלל שגוי, ומונפץ,

וסתם מבהיל,

אבל הוא נראה כמו אמת.

האם נוכל לרשת? האם נוכל לה, לרשת?

ויש אישה אחת שיכולה לרשת.

היא מופיעה בהפטרה,

שמה רָחָב, ויש לה את כוחות הרשת,

הכוחות הכי הכי מכלים והכי הכי מסוכנים.

היא יפה, הגמרא אומרת,

כמו ששום אישה בהיסטוריה לא היתה יפה

ומה שמשווקת הרשת זה אידיאל יופי

שאם אין לך אותו,

אם את לא רזה כמו או גבוהה כמו או חטובה כמו,

את מרגישה שאת לא יכולה לרשת שום דבר בעולם הזה.

שכבר אין לך סיכויים.

היא מוכרת מזונות – מכינה מתכונים מדהימים

וזה מככב ברשת,

כי זה מה שאנשים מחפשים.

יש לה יכולות דיבור מדהימות עם כל הפוליטיקאים בכל העולם.

היא מין טוויטר כזה, יודעת מה אומרים בעולם.

היא כל הקשרים הזוגיים שיש ברשת, שלא נדע.

היא, הרשת עצמה.

ואז היא רואה שני אנשים: כלב ופינחס.

בני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל,

ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים,

ויהושע שולח את כלב ואת פינחס להיות מרגלי חרש.

הם מגיעים ליריחו

ורחב יודעת להחביא אותם כך שאיש לא יחשוד.

והיא שואלת שאלה שמטרידה אותה המון שנים:

תגידו, למה אתם רוצים לרשת את הארץ הזאת?

למה אתם צריכים משהו עם גבולות כל כך צרים?

תסבירי.

יש לכם את המדבר הגדול.

ענני הכבוד.

המן יורד בשבילכם בכל יום. השלו.

אתם שמורים, יש לכם מרחב!

שואלת רחב. אז למה אתם רוצים להחליף את כל זה ב... גבולות?

שאלה נפלאה.

והם אומרים לה: מפני שגבולות של ארץ,

מבהילה ככל שתהיה, החיילים שעומדים שם בגבול,

חיילי משמר הגבול, מבינים שכשיש גבול לארץ,

זה שדה מגנטי. יש כוח משיכה.

יש רצון לחזור הביתה.

יש געגוע, לאישה שהתחתנת איתה.

כשהכל-הכל פתוח, הכל-הכל מפחיד.

אין געגוע לכלום.

כל אחד רוצה להסתגר בתוך עצמו

ולחשוב עד כמה הוא אומלל ומסכן

ועד כמה הוא לא יכול לרשת.

והאישה הזו פתאום מבינה שכל המרחב הזה,

כל הבלי-גבול הזה,

הוא כזאת בדידות ענקית וגדולה.