סיון רהב מאיר: הילד השובב שלא התקבל לתיכון - הפך לאלוף

את הרעיון הזה קראתי בשבת שעברה, ואהבתי. לצערי הוא מוקדש כעת לעילוי נשמת אורי יצחק אילוז, ליה בן נון ואוהד דהן, שנפלו בשבת בגבול מצרים, מול מחבל מצרי: שגרה היא עניין אפור ושוחק. אנחנו מחפשים חידושים וגיוונים, ומעדיפים אירועים גדולים וחד פעמיים. אבל בפרשה שקראנו בשבת מסופר מה התפקיד שקיבל אהרון הכהן – להדליק את הנרות במקדש, יום יום. לא להחליף את המנורה, לא לשנות את צורת ההדלקה, אלא להדליק בכל יום את הנרות באותו האופן. התורה משבחת אותו על כך שהצליח לעשות זאת בהתלהבות בכל פעם.

פרשנינו מסבירים: החוכמה היא לא לעשות בכל פעם משהו אחר וחדש, אלא למצוא חידוש במשימות חיינו שחוזרות על עצמן. העבודה לא משתנה, אבל אנחנו משתנים. אם נתמיד ונשקיע – נהפוך למחוברים יותר, עם קשר פנימי ועמוק לעשייה שלנו. הפרשה מלמדת אותנו למצוא משמעות דווקא כשאנחנו נשארים באותו מקום, בנאמנות. זה נכון בלימודים, בעבודה, בזוגיות ובתחומים נוספים. שנזכה להתחדש בתוך החיים עצמם.

לזכרם.

ההורים האלופים של האלוף

דוד זיני מונה בימים אלה לאלוף בצה"ל. כך כתבה אחותו, ברכה שרים:"השבוע אחי הבכור דוד זיני קיבל דרגת אלוף. יש המתרגשים כי הם מכירים אותו ואת אשתו או אחד מ-11 ילדיהם היקרים, יש השמחים שמחה פשוטה שהוא התקדם כי הם שירתו תחתיו או איתו, יש המציינים שיש אלוף דתי, יש המאושרים בשביל עם ישראל כי הם מכירים אותו ויודעים איזה אדם גדול הוא.

אצלי כל הסיבות משמשות בערבוביה, אבל כאימא אני מתרגשת, כי אחי האלוף לא התקבל לשום מסגרת לימודית שרצה לקראת כיתה ט'. הוא היה ילד שובב. אף מחנך בזמנו לא זיהה את גודלו, עוצמתו ויכולותיו.

אחי האלוף, בחופש הגדול, טרם ידע היכן יתחיל את כיתה ט'. רק לאחר תחנונים של אבא הסכימו לקבל אותו לחודש ניסיון אחד בישיבה תיכונית מרוחקת.

אבל לאחי האלוף היו (ועדיין יש) הורים שהאמינו, הורים שאהבו, בלי גבול וסיבה, פשוט כי הם הורים. וגם כששלחו להם מכתבי שלילה ממוסדות חינוך הם לא הפסיקו לאהוב ולהעריך, להכיל ולהאמין.

אני יכולה לנקוב ברשימה ארוכה של מוסדות שסירבו לקבל את אחי, אבל אבא שלי אומר שרוב המנהלים כבר הלכו לעולמם, ואלה שבחיים – בטח מתחרטים על כך.

אחי האלוף דיבר בנאום שלו בטקס על ההורים שלנו והודה להם, אבל לדעתי יש כאן מסר לכל הורה באשר הוא".

פרידה מ"מוישלה הזמר"

הדיפלומט אלי ליפשיץ משגרירות ישראל בקנדה, כתב לי כך:"שלום סיון, אני חושב שהסיפור הבא יעניין את העוקבים שלך, וגם יסייע לנו לקיים את מצוות הלווית המת.

"מלבד הרב גרשון אדלשטיין, בשבוע שעבר נפטר עוד יהודי בן 100. שמו משה שמעון קראוס, איש עם סיפור חיים מרתק: הוא נולד בצ'כוסלובקיה, ובשואה הוא נשלח למחנה ברגן-בלזן, שם קיבל את הכינוי 'מוישלה דער זינגער', מוישלה הזמר. הוא היה עובר בין צריפי היהודים ושר קטעי תפילה על מנת לעודד את רוחם. מפקד המחנה הנאצי שמע אותו שר ולקח אותו לצריף המפקדים. הוא צווה עליו לשיר לקצינים הנאצים שירים בגרמנית ובתמורה היה זורק לו מעט פרוסות לחם. כך ניצל משה ממוות.

"עם שחרור המחנה הגיע משה קראוס לישראל. הוא התגייס לצה"ל והחל את דרכו בחיל השריון עד שהרמטכ"ל יגאל ידין שמע אותו שר את ה'שבע ברכות' מתחת לחופה של חברו ואמר לו: 'יש לי מספיק שריונרים, אנחנו צריכים חזן'. כך הוא נהיה החזן הצבאי הראשי הראשון וניהל אזכרות, טקסים ותפילות בכישרון גדול, בימי הקמת המדינה.

"לאחר שחרורו מצה"ל הפך לחזן עולמי. הוא חי כאן בקנדה כ-50 שנה וריגש וחיזק אלפי יהודים בחגים ובשבתות לאורך כל הדור האחרון.

"משה היה מספר את סיפורו כניצול שואה במשך שנים ועזר להילחם באנטישמיות ובהכחשת שואה. ביום השואה האחרון עוד השתתף בטקס הממלכתי לזכר השואה בקנדה, במעמד ראש הממשלה.

"הוא היה נשוי במשך 72 שנים רצופות לאשתו היקרה רבקה אבל לצערנו לא היו להם ילדים. מאז הפטירה שגרירות ישראל בקנדה מסייעת לקהילה בהעברת הנפטר לקבורה בישראל. הוא ייטמן בבית העלמין 'ארץ החיים'".

ספר יהושע – סיימנו

ממש לא התכוונתי לכתוב על זה שוב כל כך מהר. לפני חג השבועות סיפרתי כאן שאני מתחילה ללמוד את הנ"ך (נביאים כתובים) היומי. בתכנית הזו מסיימים את כל הנ"ך בשנה אחת, שני פרקים ביום. מי דמיין שתוך זמן כל כך קצר נסיים, כבר היום, את ספר יהושע? הנה ניסיון לסכם את החוויה:

• נדמה לי שלמדתי את ספר יהושע בפעם האחרונה בבית הספר היסודי, בשעמום רב, כשבכלל לא חשבתי שזה טקסט קדוש או רלוונטי לחיי. האם באמת חשבתי לא לחזור שוב אל הספר הזה לעולם? ומה עם שאר הנביאים והכתובים, שמעולם לא קראנו? איפה הם בחיינו?
• זה ספר מדהים. כל מה שמתואר בתורה שיקרה – פשוט קורה. זוכרים את יהושע וכלב, המרגלים בפרשה שלא נסחפו אחרי עשרת המרגלים, ואמרו "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"? ובכן, עכשיו הם מגיעים לארץ ומקבלים בה נחלה. מרגש לקרוא. זוכרים את בנות צלפחד? גם הן מקבלות את חלקן. ערי מקלט שצריך להקים? מקימים אותן. מעמד הברכה והקללה שצריך לקיים על הר עיבל ועל הר גריזים? גם הוא מתקיים, וכן הלאה. כל מה שהובטח - מתגשם.
• שימו לב לפסוק הנפלא שהופיע אתמול בלימוד היומי בספר יהושע שמתאר את כל זה. לא הכרתי אותו בכלל: "לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בָּא".
• חברה שלי שהצטרפה גם היא לפרויקט הזה, אמרה לי שבמובן מסוים כך היא מרגישה ביחס למה שקורה בימינו בעם היהודי. כל נבואות הנחמה שנכתבו עלינו – הולכות ומתקיימות. לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בָּא, הכול יבוא.

סיימנו את ספר יהושע. היום מתחילים את ספר שופטים.

לזוגות צעירים, וגם לא

הנה רעיון לעונת החתונות, שנמצאת בעיצומה. שמעתי אותו מהחתן רן בר יושפט, שאחרי הרבה שנות חיפושים מצא בימים אלה את החצי השני שלו, מימי טפר. במסיבת האירוסין שלהם אמר רן כך:"כשהודענו שאנחנו מתחתנים, שמנו לב לברכה שחוזרת על עצמה: 'שיהיה בִּנְיַן עֲדֵי עַד'. כלומר שהנישואים שלנו יהיו בניין עדי עד.

"זה ביטוי מעניין. שמעתי שהרב יהושע רוזן היה מסביר אותו כך: הכוונה היא לא רק שהבניין המשותף שלנו יחזיק לעד, אלא גם שהוא ייבנה לעד, שהוא לא יפסיק להיבנות. שהקשר שאנחנו מתחילים כעת לא רק יתקיים, אלא תמיד ימשיך לגדול ולצמוח, ויהפוך יותר עמוק ומשמעותי. שלא נפסיק לבנות, לנצח".

מזל טוב, רן ומימי. שיהיה בניין עדי עד.

איך אתה רואה את עצמך?

שש מילים בפרשה מגלות לנו סוד גדול: רוב המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש עם יושבי הארץ הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי ביטחון עצמי, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.

התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה. 

זה נכון מול הילדים, בעבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כמדינה.

כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים?