סיון רהב מאיר: לפעמים גם את המובן מאליו צריך להזכיר, שלא נשכח ממנו

1. לא ייתכן שמה שנזכור מהשבוע הזה בניו יורק זה תקרית המגפון וח"כ שמחה רוטמן. חגיגות 75 שנים למדינה וחגיגות יום ירושלים התקיימו, בתאריך הלועזי, בכל כך הרבה מקומות ברחבי העולם השבוע, במפגן הצדעה ותמיכה יוצא דופן. נציין רק שני שיאים, שחבל שלא נשמע עליהם גם אצלינו.
נתחיל בקנדה. לראשונה אי פעם, בפרלמנט הקנדי ציינו את יום ירושלים וחגגו 56 שנים לשחרורה של העיר. עשרות נציגים ממפלגות שונות, יהודים ונוצרים, הגיעו לאירוע. חברת הפרלמנט ד"ר לסלין לואיס דיברה על הקשר העמוק בין שתי המדינות ואמרה כמה קנדה גאה לתמוך בישראל לאורך השנים. "ישראל היא סמל של חופש, חוסן ותקווה למיליונים", אמרה, "ואנחנו מצטרפים לחגיגות שלכם בימים אלה".

שר התפוצות עמיחי שיקלי אמר שם בנאומו: "האם כשאברהם אבינו הגיע לראשונה לירושלים הוא דמיין אירוע תמיכה כזה בעיר ירושלים, בקנדה הרחוקה? תודה על השותפות שלהם בהמשכת המסע לחירות אנושית, כבר שלושת אלפים שנה".

במקביל, בניו יורק, התקיים מצעד הדגלים המסורתי. ראש עיריית ניו יורק אריק אדמס צעד ליד ראש עיריית ירושלים משה ליאון ונופף בדגל ישראל בהתלהבות של נערה ב"ריקודגלים": "באתי לתמוך בישראל. אני שמח לשרת אתכם כראש עיר, בסוף ישראל וארצות הברית הן הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם", אמר. "אנחנו נפעל נגד שנאה, נגד אנטישמיות, על זה המצעד", הכריז כשהוא מנופף בדגל לקול מחיאות הכפיים של הקהל.

שימו לב ללופ: כל עוד האירועים החיוביים האלה פשוט מתקיימים כסדרם, הם כמעט שלא מגיעים לידיעתנו. צריך שמישהו יצעק משהו או יחטוף משהו. אני אישית שמתי לב לשניהם בעיקר בגלל חברה שלי שעבדה מאחורי הקלעים בהפקת החגיגות האלה, וחיפשה אותן בכותרות. "זה לא חדשות, שהפרלמנט הקנדי חוגג לראשונה את יום ירושלים, ושראש עיריית ניו יורק צועד עם הדגל שלנו בהתלהבות?", כתבה לי.

הרי גם על אירוע הצדעה מרשים נוסף לישראל, של אלפיים איש, בשגרירות ישראל בוושינגטון, שמענו רק כי שר החוץ אלי כהן תקף את הנאום של סגנית הנשיא קמאלה האריס שם, ואז התנצל.

לפעמים גם את המובן מאליו צריך להגיד ולהזכיר, אחרת שוכחים ממנו ומתמכרים לשוליים.

2. זוהי עונת מסיבות הסיום. במוסדות חינוך, בארגונים ובכל כך הרבה מסלולים שונים ברחבי הארץ מתכנסים בימים אלה להרים כוסית, להיפרד, לצאת לשלב הבא בחיים. מישהי שאלה אותי השבוע איך לחבר את מסיבת הסיום בבית הספר שלה לפרשת השבוע, פרשת "שלח", שמכונה גם פרשת המרגלים. מתברר שהתזמון מושלם, והמסרים רבים.

• "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". זה סיפור מכונן. 12 מרגלים נשלחים מהמדבר לארץ ישראל ו-10 חוזרים עם חוות דעת שלילית. למה? שש המילים האלה שהם אומרים בפרשה כשהם חוזרים אל משה רבנו ואל העם, מסבירות הכול: הם תפסו את עצמם כחגבים, חלשים, מושפלים, ולכן ככה גם ראו אותם יושבי הארץ. זה מסר לכל מי שמסיים מסלול ויוצא אל העולם: התפיסה העצמית שלנו משפיעה על הדרך שבה רואים אותנו.
• "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". זהירות, לחץ חברתי. עם ישראל ברובו האמין לעשרת המרגלים הפסימיים, לא הקשיב לשני המרגלים האופטימיים, והייאוש הזה הפך למשהו מדבק. כולם בכו באותו לילה, כל אחד שהתלונן וצעק וזעם – השפיע לרעה על חברו. קשה מאוד לשמור על עצמאות מחשבתית, במדבר וגם כיום.
• "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה." את חטא המרגלים לא ביצעו אנשים קטנים ושפלים. הם היו האנשים הבכירים והצדיקים ביותר של העם, שנבחרו למשימה. ראשי בני ישראל. ובכל זאת הם נפלו והתבלבלו לגמרי. "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ", מספרת לנו הפרשה. בהמשך הם קבעו שזו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". גם מי שנחשב לרב גדול, למנהיג חזק, לאישיות כבירה – יכול לטעות. זו אזהרה חשובה לחיים.
• "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". לפעמים הרוב טועה, והמיעוט צודק. שני מרגלים בלבד, יהושע וכלב, מכריזים שהארץ טובה (מאוד מאוד),ומוסיפים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". קל לשבת היום בארץ ישראל ולקרוא את הדברים ולהסכים איתם, ולכעוס על חטא המרגלים. אבל האם בזמן אמת היינו רוצים להמשיך עם שניהם לארץ, או מאמינים לרוב המרגלים ולרוב העם ורוצים לחזור למצרים?
• "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה". לוקח זמן ללמוד ולתקן טעויות. העונש על חטא המרגלים הוא להישאר במדבר ארבעים שנה, חלק מהציבור ימות שם ורק הדור הבא ייכנס לארץ. למה? כי היציאה ממצרים אינה רק פיזית אלא גם רוחנית וחינוכית. המסע הארוך במדבר הוא מסר לתלמידים, מורים והורים: אין בום, טראח, זבנג וגמרנו. יש תהליך בחיים, יש הדרגתיות.
• "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם". אחרי כל הדרמה, אחרי חטא המרגלים והגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה, הפרשה מסתיימת בכמה מצוות מעשיות, ביניהן מצוות הפרשת חלה ומצוות ציצית. פרשנינו מסבירים שזוהי תזכורת תמידית שאמורה ללוות אותנו: בכל פעם שנכין לחם במטבח, נזכור. בכל פעם שנסתכל בבגד, נזכור. כדי לא לחזור על חטא המרגלים, כדי לא לשכוח את הסיפור הגדול והמשותף שלנו, אנחנו צריכים לא רק דיבורים גדולים אלא תזכורות קטנות. כל מי שמסיים שנת לימודים או מסגרת כלשהי יכול לחשוב מה הוא לוקח ממנה לחיי היומיום, כדי להפנים ולזכור.

בהצלחה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".